tag:blogger.com,1999:blog-37944321451340147402012-02-16T09:02:26.531-08:00האתר יוקדש לחקר דרך הסמל ואופן פעולתו בכל תחומי חיינו: האישי, החברתי, החינוך, הרוח והדת. הדגש לא רק על 'המיטען הסמלי' של הסמל המסוים, אלא על דרך השפעהו של הסמל בפועל. נחקור יחד את התהליך שבו הסמל מניע בצורה ממשית את חיי הרוח, על מיגוון היבטיהם, לא רק בצד המילולי-שכלתני שלהם.מאיר חרמוןhttp://www.blogger.com/profile/09252513463393127769noreply@blogger.comBlogger221100tag:blogger.com,1999:blog-3794432145134014740.post-67795928310476468602011-12-19T10:02:00.000-08:002011-12-19T10:02:46.764-08:00<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on"><span style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;">למתענינים ב<strong>דרך הסמל</strong>. </span><br /><span style="font-family: Arial;">אתר הבית של <strong>דרך הסמל</strong> חזר לתפקד בכתובת:</span><br /><span style="font-family: Arial;"><a href="http://www.symbolpath.co.il/">http://www.symbolpath.co.il/</a> </span><br /><span style="font-family: Arial;">באתר תמצאו&nbsp;סקירה של&nbsp;התחומים בהם עוסקת דרך הסמל; דוגמאות בנושא לימוד התנ"ך; מאמרים שונים; וכן רשימת ההרצאות והסדנאות.</span><br /><span style="font-family: Arial;">להתראות שם</span><br /><span style="font-family: Arial;">מאיר חרמון</span></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/3794432145134014740-6779592831047646860?l=symbolpath.blogspot.com' alt='' /></div>מאיר חרמוןhttp://www.blogger.com/profile/09252513463393127769noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-3794432145134014740.post-15663521075191887962011-06-01T00:11:00.000-07:002011-06-01T12:51:49.527-07:00<div dir="rtl" align="right"></div><br />הבה נגדירה।.כולנו מורגלים בצורך להגדיר, כתנאי בסיסי לכל בנין רעיוני. אך לא בכדי פרק זה של ההגדרות אינו נמצא בשער האתר. כשעוסקים בסמל - נדרש ערפול מסוים. מובן ש'פטור בלא כלום אי אפשר', ולכן ננסה להביא מספר הגדרות לגבי 'דרך הסמל': <br />"המנסה להסביר את מהותו של מה שנוהגים לכנות בשם סמל, מגלה עד מהרה – במיוחד כאשר הוא מנסה לקבוע אבחנה בין מושגים כמו: סימן, מטאפורה, סמל, מיתוס וכד' – כי ההגדרות מתחמקות מבין האצבעות". דב לנדאו. ממטאפורה ועד סמל, היסודות הפיגוראטיביים בספרות.<br />ההגדרות הרגילות, הממיינות ומנתחות סוגי סמלים - הן מתחום הספרות, ומי שמחפש ניתוח מקיף שלהן - ימצא חומר רב ומעמיק בספר הנ"ל. לעומת זאת, 'דרך הסמל' עוסקת בתחום הרוח, בהשפעה הממשית של הסמל על האדם. לכן ההגדרה תתמקד באיפיון התיפקוד של הסמל. 'סמל' במובן הרחב והכולל שלו, המקיף את כל סוגי הסמלים.ובהבחנה אחרת: לרוב עוסקים בסמל - כשלעצמו: מיהו, מאין הגיע, תכונותיו, איפיוניו, וכן הלאה. 'דרך הסמל' עוסקת במכלול סמל-אדם-עולם, בהשפעת הסמל על האדם - בכיוון של הבנת עולמו.באנלוגיה מתחום הרכב: כשהמדובר במכונאות - יש צורך בידע מפורט, בניתוח מרכיבים והשוואת נתונים. לעומת זאת, כשהמדובר הוא בצורך לבחירת סוג רכב, המתאים לנסיעה מסוימת, לדרך ארוכה או קצרה, לעסקים או לטיול, למשא או לנוסעים - המידע הנדרש שונה לגמרי. המדובר ביעדי התיפקוד ובאופן הביצוע, ןלכן ההסתכלות שונה. אין המדובר איזו דרך נכונה יותר או מדויקת יותר - אלא לאיזו מגמה היא נצרכת.<br />המאפיין של תופעת הסמל לסוגיה וגווניה - הוא שהסמל בא כאמצעי, המהווה תוספת, שאינה הכרחית להקשר הנתון. (כלומר: 'כרוב' בהקשר של הכנת סלט - הוא חלק מנתוני המצב אך 'כרוב' במשפט 'יש לו ראש כרוב' - הוא תוספת.) תוספת זו באה לעורר את המצב, להצביע אל עבר הבנה אחרת, גבוהה יותר, של המצב, ואף, כשמדובר בסמל 'איכותי' - להניע לפעולה, בכיוון ההצבעה.<br />זו היתה ההגדרה לסמל, למקרה שלא שמתם לב. כלומר: הדגש הוא על תיפקוד הסמל, ולא על חומריו, צורתו, הקשריו, אורכו, שפתו, מוחשיותו או מופשטותו, ולא על החושים שנחשפים לו.<br /><br />דוגמאות להופעות שונות של הסמל:1. קורח ועדתו השתמשו במחתות קטורת. לאחר שהאדמה פערה פיה נצטוו בעלי המלאכה לרקע את המחתות כציפוי למזבח - "ויהיו לאות לבני ישראל".<br />2. בתרבויות שונות בונים בכניסה לבנינים חשובים - מדרגות עם אופי מסוים, שאינו בא למטרה תיפקודית בלבד, אלא ליצירת הוד, הדר ויראה - עוד לפני הכניסה.<br />3. היתה תקופה בה רשויות מקומיות הוסיפו תמרור מיוחד לפני מעבר חציה, שאינו מוגדר כתמרור תקני. בתמרור מופיעות דמויות של ילדים. מדוע נקטו חידוש כזה? כיוון שהתמרור הרגיל כבר לא 'משפיע'. בכדי לעורר תשומת לב מחודשת, למטרה חשובה של הצלת חיים - החליטו להציב תמרור, הפונה אל הרגש. כמובן, שלאחר זמן - גם התמרור החדש הפך לשגרתי...<br /><br />נסיון להגדרת המקום של 'דרך הסמל' בחיי הרוח, ויעדיה של דרך זו :<br />פרנץ רוזנצוויג,כוכב הגאולה, בניתוח של שלינג :<br />"לא רק בינקותה ניזונה הפילוסופיה מן השירה, אלא גם בשיא התפתחותה – צריכה היא לשוב שנית אליה. לא קשה לומר מה תהווה חוליית ביניים בשיבת המדע אל השירה. זו נמצאת במיתולוגיה, אם כתחום רוח קמאי, שקדם לפירוד הלא יכופר של רשויות התרבות השונות שחל במרוצת הימים, ואם כחזון שלעתיד לבוא, המביא את הקרע שבעולמנו לידי איחוי מחודש. העם חייב להיעשות תבוני והמיתולוגיה חייבת להיעשות פילוסופית. הפילוסופיה צריכה להיעשות מיתולוגית כדי שהפילוסופים יהיו לאנשי חוש. אז תשרור בינינו אחדות". (ההדגשות שלי. מ.ח.)<br />כלומר: בעולם הקידמה המודרנית קיים פער וחייץ בין השכלתנות לבין עולם החוויה. פער, הגובה מחיר גבוה, בתחומים רבים. העיסוק בסמלים ב'דרך הסמל', אינו מתוך ראייתם כקישוט בעלמא, ומצד שני גם לא בדרך של צלילה לתוך עולמם והיבלעות בהם (ראו הפרק על הסכנה שבסמל), אלא בדרך של עיון וניתוח.עיון בוחן וחוקר ישרת את היעד של גישור הפער, לדעתנו.<div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/3794432145134014740-1566352107519188796?l=symbolpath.blogspot.com' alt='' /></div>מאיר חרמוןhttp://www.blogger.com/profile/09252513463393127769noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-3794432145134014740.post-35031245441229481192011-06-01T00:09:00.000-07:002011-06-01T00:10:56.549-07:00<div dir="rtl" align="right"></div><br /><a name="ogen1"></a>האדם המשחק<br />זהו שמו של הספר המרתק של יוהאן הויזינחה. עולמנו בנוי משכבות של משחק. כתינוקות אנו משחקים, כאימון, ולשם רכישת מיומנויות - לקראת חיינו הבוגרים. כילדים אנו משחקים, כשיקוף של ה'עולם האמיתי'. כמתבגרים אנו משחקים, כאילו המשחק ותוצאתו הם העולם האמיתי. כמבוגרים - מערכות שלימות בחיינו מתנהלות כמשחק. הויזינחה מציין כדוגמא את גלימות השופטים, כמשקפות את הרעיון העמוק כי "העולם הוא במה". צבא, משמרות המלוכה, סדרי השלטון, קוקטיילים ופוליטיקה, בחירות ופריימריז - ניתן בהחלט למצוא בהם יסודות תיאטרליים של משחק.<br />באיזו רמה מסתיים המשחק ? מתי מתחיל 'העולם האמיתי' ? - אריסטו סובר שזה קורה באינסוף. (ראו גם את ספרו של אורי רפ, "עולמו של המשחק", בהוצאת האוניברסיטה המשודרת.) כלומר, העולם בנוי משכבות של משחק, כשמשחק ברמה אחת משמש בסיס ואימון למשחק ברמה גבוהה יותר.<br />האם הדבר מוריד בערך ההתנהלות של המציאות ? האם אין היא 'רצינית' מספיק ? - להיפך, אומרים לנו. משחק כשלעצמו הוא הרמה הגבוהה ביותר של העשיה. בלי ציפיה לרווח ולתגמול. משחק לשם המשחק. לשחק את המשחק הכי טוב שאפשר. לשם השכלול והמצוינות כשלעצמם. לשם הפקת המיטב מתוכנו.<br />המשחק ודרך הסמל<br />לשם מה הובא עיקרון המשחק כאן, כשהמדובר הוא בדרך הסמל ?<br />דרך הסמל דומה לעיקרון המשחק. השימוש בסמל הוא בכדי להצביע על רמה גבוהה יותר מהקיימת. ושם, משמוצה הסמל - ניתן, ורצוי, להפגש בסמל מאיכות גבוהה יותר, מקיפה יותר. וכן הלאה. שהרי, התהליך הרוחני אינו מגיע לסיומו. כסמל מסוים - רצוי מאוד לא לשמר אותו ולהתקבע אליו. אך כתהליך, כדרך הסמל - זהו עיקרון של חיות וחיוניות, שאינה מתמצה לעולם. הסמל, לעולם, משרת מטרה שמעבר לו. בדומה למשחק : משחק מסוים מתחיל לשעמם לאחר זמן, הוא כבר אינו משרת מטרה שמעבר לו, מטרת משחק לשם המשחק, אלא הופך למסורת מימסדית מקובעת. המשחק, וכך גם הסמל, הם הרוח, המפיחה חיות במציאות הטבעית.<br />ואולי כך ניתן גם להבין את הפסוק בתהלים "לויתן זה יצרת לשחק בו".<div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/3794432145134014740-3503124544122948119?l=symbolpath.blogspot.com' alt='' /></div>מאיר חרמוןhttp://www.blogger.com/profile/09252513463393127769noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-3794432145134014740.post-52917377306438065152011-06-01T00:07:00.000-07:002011-06-01T00:09:08.100-07:00<div dir="rtl" align="right"></div><br /><a name="ogen0"></a>סכנה ? - הרי המדובר בסך הכל בסמל ?<br />האתר כולו מוקדש לסמל, לפעולתו והשפעתו. למקומו הייחודי ולחשיבותו בחיי התרבות והרוח. אז מה פתאום לדבר על סכנות ?<br />נאמר בפרק 'זוגות של ניגודים', כי הסמל משקף את הניגודיות שבעולם, ונותן מקום לשני הכיוונים של כל מצב במציאות. או אז מתאפשרת גם ההשלמה ביניהם.הסמל עצמו אינו שונה מכפילות בסיסית זו, הוא עשוי להגיע גבוה, ועלול להוריד לשאול.'מוות וחיים ביד הלשון'. המלים הן רק כלי, והשאלה לאיזה כיוון משתמשים בהן. לפתח הסמל רובצות סכנות, גדולות פחות וגדולות יותר.<br />1. סכנת הסמל ש'תפס שלטון'. - נשכח שהוא רק סמל.<br />הסמל בא לעורר ולהניע, לכיוון גבוה יותר. אך הנטיה האנושית היא להיצמד לקיים, גם כשכבר סיים את תפקידו. ואז יש בעיה. זאת, מכיוון שברור שמכאן והלאה בוודאי שלא זוכרים לשם מה בא הסמל, ולמעשה מתחילים להמציא מטרות חדשות, נמוכות יותר. כתוצאה מכך נוצר פיחות ביחס לסמל ככלל, וזה מביא ליחס רדוד למעשה לכל דבר. אכן מסוכן ?<br />דוגמא? כשליח בבית ספר יהודי בארץ רחוקה, אחד הצעדים הראשונים שעשיתי היה לבטל את שירת ההמנון מידי יום. מספיק פעם בשבוע, אם זוכרים שההמנון בא בכלל לייצג משהו, ואינו רק בגדר מיסדר לחיזוק נוהלי בית הספר. השיגרתיות המאוסה הובילה ליחס רדוד לכל מה שהיינו אמורים להעלות את קרנו: עברית, ציונות, יהדות.<br />2. סכנת הסמל שהשתלטו על כוחו. - נשכח מה עיקר ומה טפל. לסמל יש כח רב. באתר זה אנו מנסים לומר זאת שוב ושוב, והתגובה לרוב היא ניד ראש. מי שאכן יודע היטב מה כוחו של הסמל - הם חברות הצרכנות, השיווק והפירסום.המצוי בתחומים אלו חי את האמירה: 'ברגע שיוגדרו היעדים - נמצא את הדרך להשיגם'.איך? כמובן שלא דרך אמירות שכלתניות. אלא ע"י שימוש בכח הסמל, שיחבר לרבדים המתאימים, ויגרום לתוצאה המבוקשת, וינטרל את יכולת השיפוט הרציונלי. אפילו מפלגות 'מכרו' לנו כך. דוגמא ? לכנות 'טעם החיים' משקה תוסס, גם ללא כניסה לשאלה התזונתית אם זהו משקה חיים או להיפך מזה - הרי זה לנצל בצורה צינית מושג נעלה, שבמהותו מפעיל נימים חבויות בנפש. מקדשים נבנו בהדר רב, ליצור תחושת הוד ורגש עמוק. מי שניצל את הרעיון היו מלכים, או מוסדות, שהקפידו לבנות מדרגות רחבות ומפילות אימה - ליצור מראש השפעה של יראה.<br />3. סכנת השליט המייצר סמלים. לצערנו, נכתבו על נושא זה ספרים שלמים. על האופן שבו הצליחו הנאצים להשיג את מטרותיהם - ע"י יצירת סמלים, וחיבור טוטאלי של אנשים לדרך שהתוו סמלים אלו.כאן נעיר, כי אין זו סיבה לביטול העיסוק בסמל. להיפך. יש לעמוד על מהות תפקידו של הסמל, שבא להעצים את רוח האדם. הבנה מקיפה יותר של אופן תיפקוד הסמל תעזור למניעת השימושים השליליים בו. היא תיצור כלים לאבחנה בין כיווני השימוש בו.<div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/3794432145134014740-5291737730643806515?l=symbolpath.blogspot.com' alt='' /></div>מאיר חרמוןhttp://www.blogger.com/profile/09252513463393127769noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-3794432145134014740.post-60734580511639109672011-06-01T00:06:00.000-07:002011-06-01T00:07:51.902-07:00<div dir="rtl" align="right"></div><br />על איכות הסמל משפיעים מספר גורמים.<br />אך קודם: מהי 'איכות סמל'', ומה משמעותה לצורך הבנת תיפקוד הסמל ?<br />ברור כי יש סמלים מסוגים שונים, ושוב - אין הכוונה להיכנס למיונים וניתוחים מתחום הספרות. המגמה של 'דרך הסמל'' היא להתיחס לתיפקודו של הסמל בחיי הרוח. (לפיתוח נושא מיון הסמלים, בכיוון יישומי, עיינו בפרק 'מידרג של סמלים'). ומכאן, כי התיפקוד ישתנה בהתאם לאיכותו של הסמל. ישנו סמל שבא להעשיר את המוחשיות התיאורית 'אדום כמו עגבניה'; יש סמל שבא לאגד לאום שלם סביב מרכז, כמו דגל, או סמל המדינה; ויש סמל שבא להציב מול האדם כיוונים רוחניים, כמו שימוש במונחים 'אור וחושך'.<br />בפרק זה נעמוד על כמה מהמאפינים לרמות השונות של איכות הסמל.<br />קשר למציאות.<br />עולם הסמלים יונק את מרבית 'חומרי הגלם' שלו - מעולם הטבע. חיות, עצים, בעלי כנף,תופעות טבע. מדוע? מכיוון שניתן 'להמציא' סמלים, אך איכותם תהיה נמוכה. סמל 'משובח' הוא סמל, המעוגן במציאות, ומוכר באופן בלתי אמצעי לכל.'תמר'. גם אם איננו חיים בטבע, הרי שמספיק השם 'תמר', לעורר בנו יחס של הוד והדר.ספרי משלים מעגנים את המסרים הטמונים בהם - בתוך סיפורים על חיות.האיכות של הסמל תגבר, במידה והוא משקף את מציאותי שלי. ספר 'מדבר' אלי, כשהסופר משכיל ליצור דמויות והתרחשויות, המוכרות לי היטב מעולמי, החיצוני והפנימי. משנוצר החיבור הזה, אמשיך 'ללכת הלאה' עם המסר של הספר. למסר תהיה תהודה ממשית בחיי.<br />היקף ההופעה.ישנו סמל 'משפחתי', ויש סמל בית ספרי. יש שכונתי, ויש קהילתי. לאנשי העמק ישנם קודים משותפים, שאינם מדברים לאנשי הקניונים. יש אתוס של עם, ויש סממנים, המדברים לליבו של כל בן אנוש.השאלה איננה מה איכותי יותר, אלא - איזה סמל יפעל טוב יותר, למטרה מוגדרת. סמל שכונתי יניע לשיתוף פעולה מעשי בנושא מסוים, ובמקום אחר יהווה רק סיפור פיקנטי. אתוס תרבותי יעורר רגשות עמוקים, אך לא יגרום לבוא לעזרת העיוור לחצות את הכביש. בחברת האוטובוסים בחרו לשים שלט 'מפני שיבה תקום'. למה לא כתבו - 'נא לקום עבור אזרחי הגיל השלישי'? לציטוט מהמקורות, המוכרים והמוערכים ע"י הכלל, יש כח פעולה רב יותר. עצם החיבור למטען התרבותי המקיף - יוצר מיידית תהודה עמוקה יותר.<br />תלות בשפה.<br /><a name="ogen1"></a>התחדשות קבועה.<br />'התחדשות' ו'קביעות' הינם מונחים מנוגדים, הלא כן ?<br />ובכן, סמל אמור להיות בעל שתי התכונות יחד.<br />כדי למשוך את העין והלב - הוא צריך לחדש, לבלוט בשינוי שבו - על רקע המציאות הרגילה.<br />כדי שימשיך למלא את תפקידו המעורר - על החיוניות שבו להיות מתמשכת, קבועה.<br />כיצד משתלבים שני הכיוונים בפועל ? בבסיס, איכות הסמל קובעת. בהמשך, חשובה גם המורכבות שלו, ההיקף של משמעויותיו. הסמל ימשיך להתחדש, כשקיימים קישורים והשקות שלו לסמלים קרובים. עירפול משמעויותיו יוסיף רבות, דווקא משום שלא ניתן לרדת לסוף כוונותיו. אם היה נראה לנו שירדנו לסוף דעתו - היינו מסמנים לעצמנו V, וממשיכים בדרכנו, בעצם כאילו לא פגשנו בו מעולם.<br />"חזרו וקראו את הקטע הזה לעיתים קרובות ושננו את העקרונות." ציטוט זה הועתק מ'עצות לצרכנות נבונה', שהגיעו אלי מאחת מחברות האשראי. מוזר, לא? הרי אם הבנו משהו, הסכמנו עם ההגיון שבו, מה הטעם לחזור ולקרוא שוב מלים מוכרות, שוב ושוב 'לעתים קרובות'? אלא, שיש כאן אמת מציאותית. הבנה שכלית היא חלקית, זמן השפעתה מוגבל. מאורעות החיים והרגלי החשיבה והעשיה שלנו ידחקו הצידה, בלי משים, את ההבנה החדשה. ולכן, כדי שהדברים יתפסו מקום ממשי בפועל - יש לחזור ולעיין בהם שוב ושוב, מדי פעם. אולי אף יובנו ברמה גבוהה יותר, שנבנית על זו הבסיסית, לאור התנסויותינו החדשות.<br />דרך הסמל כוללת חזרתיות כזו. אלא שהיא משוכללת יותר. היא מתחדשת, בסמלים שונים, חדשים יותר, מקיפים יותר, מעמיקים יותר. היא מכוונת לא רק למחזוריות, אלא להתקדמות בספיראלה.<div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/3794432145134014740-6073458051163910967?l=symbolpath.blogspot.com' alt='' /></div>מאיר חרמוןhttp://www.blogger.com/profile/09252513463393127769noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-3794432145134014740.post-51982976544546985842011-06-01T00:04:00.000-07:002011-06-01T00:06:29.906-07:00<div dir="rtl" align="right"></div><br /><a name="ogen0"></a>זוגות של ניגודים.<br />כדי לראות את העולם, ויותר מכך - להבין את מה שרואים, ואף לפעול בצורה יעילה - יש לסדר הכל בצורת זוגות של ניגודים. כשמציינים את שני הקצוות של תחום מסוים - נוצר תחום העשיה, הפעולה. בין הלבן לבין השחור נמצאים כל הצבעים. בין ההר לבין העמק - נמצאת כל הטופוגרפיה. בין הטוב לבין הרע - מתרחשות הפעולות של האדם. בין האור לבין החושך נמצאות כל התופעות, נברא העולם. בין האשה לבין האיש - נמצאת האנושות.<br />מי שעמד על העובדה, כי המיתוסים מעמידים את ההיגדים שלהם על האדם ועל העולם, בדרך של זוגות ניגודים - הוא קלוד לוי-שטראוס. הוא מצא כי המיתוס אומר את דברו (והיום ברור כי למיתוס יש מה לומר, וכי אינו אוסף של סיפורי פולקלור לילדים לפני השינה) - ע"י העמדת צעיר מול זקן, גבוה מול נמוך, ים מול יבשה, קדוש מול ארצי, וכן הלאה. בין הקטבים של התחום מתרחשים ארועי המיתוס, שבתוכם משוקע המסר.<br />המיתוס, ודרך הסמל בכלל, משקפים עובדה פשוטה: בכל נקודה בחיינו, ובכל תחום, אנו בוחרים בין שני כיוונים עיקריים : ימינה / שמאלה; למעלה / למטה; פנימה / החוצה; קידמה / נוסטלגיה; פירוד / איחוד; אישי / חברתי; ניתוחי / מכליל; מעשית, כמו גם באופן אליגורי. האם בין שני כיוונים אלו - ישנו כיוון טוב, ומשנהו רע ? - או שנכון יותר לומר, כי הטוב והרע קשורים לכיוון של היישום המעשי, בתוך מציאות מסוימת? הדבר נכון גם לגבי היישום של כישורנו ותכונותינו : השאלה היא באיזה מינון משתמשים בתכונה זו או אחרת, במצב המסוים. כל תכונה עשויה להיות טובה, ובמצב אחר, אותה תכונה עלולה להביא נזק; וזאת, ע"פ המידתיות של השימוש בה, ולאור הצורך שבמצב.בחוג התנ"ך נשאלה השאלה איך ניתן להבין את מעשהו של אברהם, בשלחו את הגר. הרי אין זה מוסרי? סתם כניעה לשתלטנות של שרה? - נכון, המעשה כשלעצמו אינו עומד בקריטריונים מוסריים נעלים. השאלה היא מה היתה מטרת המעשה, בתמונה רחבה יותר.בחיי המעשה קשה לעתים לראות זאת, אך בדרך הסמל הדברים ברורים.בעולם הסמל אין 'סמל טוב' ו'סמל רע'; יש רק סמל, הפועל בצורה טובה יותר, מקיפה יותר, עמוקה יותר. (ראו הפרק על איכות הסמל). וזו בדיוק התרומה של העיון בדרך הסמל - עבור חיי המעשה שלנו.לראות באופן בהיר יותר את זוגות הניגודים של חיינו, ואת אופן פעולותינו בשדה הנוצר ביניהם - ללא הפסקנות של: 'זה טוב, וזה ורע'.<br />ועוד תיאור של זוג הניגודים, המהווה את שדה הפעולה של הסמל בכלל: הסמל הוא המקשר בין המציאות של האדם - לבין המישור הגבוה יותר, שניתן לקרוא לו 'השמימי'. כלומר, שהסמל מחבר בין השנים - רגליו בקרקע המציאות, וראשו-כוונתו - בשמים.<br />דרך המלך, שביל הזהב. הרמב"ם.<br />הרמב"ם בספרו 'שמונה פרקים', שהוא הקדמה למסכת אבות, מעמידנו על עובדה מכרעת. כל קיצוניות היא שלילית. כשנעמיד פזרנות מול קמצנות, או גבורה מול פחדנות - הנטיה תהיה לראות את התכונה הראשונה כעדיפה על השניה. אך הרמב"ם רואה את שתיהן כסטיה משביל הזהב, שאינו מורכב ממוסכמות וכללים נוקשים, אלא מותאם אישית. כמובן שחיי המעשה דוחפים אותנו לסטיה זו, אם כנטיה מולדת, אם כהשפעה סביבתית, ואם כהרגל תמים, שצובר תאוצה. הרמב"ם מכוון אותנו לעיקרון בסיסי של 'שום דרך' (מלשון שמאות) - תמידי, שכל אדם אמור לשים ליבו אליו, בכל מצב, ולתקן את דרכו. והתיקון, שומו שמים, עובר דרך סטיה מכוונת - לכיוון המנוגד, לתקופה של ריפוי. הרמב"ם, כרופא הגוף והנפש, השאיר בידינו מירשם זה. עם יד על הלב, למי מאיתנו היום יש 'אומץ' לקחת על עצמו 'תקופת ריפוי' שכזו. מה יגידו השכנים?<br />יש להדגיש את התהליכיות של המירשם. כלומר, זה לא מירשם של 'זבנג וגמרנו', וגם לא שירטוט של וקטור פיסיקלי. אי אפשר להעביר קו מחבר בין הקטבים המנוגדים, לחפש את האמצע, האיזון שביניהם - ולדבוק בנקודה זו. לא, ה'איזון' הוא פעולה דינאמית מתמדת, שפעם פונה לצד זה, ופעם לניגודו. "אחוז מזה, וגם מזה אל תנח ידך". שוב, זהו ההבדל שבין ניתוח שכלתני והחלטות רציונליות - לבין התבוננות מורכבת על המכלול של האדם, תכונותיו, מעשיו והבנותיו, ושל כוחות המציאות שהוא מתמודד מולם. בתוך מכלול זה מתבקש האדם לפלס את 'שביל הזהב' - בכל רגע נתון.<br />זוגות הניגודים אינם ברירה בין שתי אפשרויות מנוגדות. הם אינם שני מוצרים, המונחים על המדף שממולנו, ארוזים בצורה מפתה. שניהם כאחד מסמנים את 'גבולות הגיזרה' של שדה הפעולה שלנו. בכל פעולה מפעולותינו, בכל צומת בחיינו, נתונים שני הכיוונים לבחירתנו. לצורך ההבחנה בין הכיוונים, אנו נותנים להם שמות: ימין ושמאל, גבוה ונמוך, קר וחם, טוב ורע, זכר ונקבה. לאף לא אחד מזוגות ניגודים אלו - אין יתרון על משנהו. הטוב הממשי הוא תשומת הלב לבחירתנו הנכונה, המתאימה למציאות המסוימת, ולמצבנו המסוים במציאות זו. אף אם תהיה 'נפש טובה' בסביבה, שבעיניה בחירתנו היא פשוט 'רעה'.<br />קוויות, מחזוריות וספיראלה.<br />החשיבה המודרנית בנויה על התקדמות קווית. מתחילים מנקודה, ומתקדמים. ולכשמגיעים למטרה שנקבעה - מתקדמים למטרה הבאה. בעומק נמצאת גם התפיסה, כי אין מה שיעצור את ההתקדמות. אך בעולם הטבע ההתקדמות היא מחזורית. יום ולילה, עונות השנה, צמיחה וקמילה - הכל מחזורי. כשהאדם רואה עצמו כחלק מעולם הטבע - ולכך מכוונת אותנו דרך הסמל - ישנה רב-מימדיות. המחזוריות אינה רק חוזרת על עצמה, היא מתקדמת כספיראלה. כלומר, אותה תופעה יכולה להיות מובנת בכמה אופנים, תלוי ביכולת ההבנה שהאדם פיתח. ניתן לקרוא אותו טקסט בגן הילדים ובתיכון, וכמובן שההבנה תהיה שונה בשני המקרים. <br />ברור גם כאן, כי למושג 'העבר' אין יתרון על מושג 'העתיד', ולהיפך. כמו לגבי הבנת העיקרון של זוגות הניגודים, 'הטוב' שבדרך ההתקדמות המחזורית הוא בכך, שהמעגל הבא של הספיראלה של הבנותי ושל מעשי - הוא ברמה גבוהה יותר, מקיפה יותר, מעמיקה יותר. בכל תחום של חיי כדאי שאשאל עצמי אם אכן כך הוא. לשם כך עומדות לרשותנו השבתות, (ראו המאמר על מחזוריות ה-7) וכן החגים, ימי ההולדת, החופשות. הם 'פסקי זמן', המיועדים להפוך את המחזוריות השגרתית - לספיראלה התפתחותית. תהליך מעין זה הוא 'טוב'. קפאון בשגרתיות הוא 'רע'.<br />כיוונים 'מנוגדים'. "לכל זמן ועת לכל חפץ".<br />'זקן' ו'צעיר' הם שונים: זה 'יותר' וזה 'פחות'. אותו הדבר הוא לגבי 'ים' ו'יבשה', או 'ארצי' ו'שמימי', או כל זוג אחר של ניגודים. לפעמים זה יותר מזה, ולפעמים להיפך. העיקר שיהיה מעניין, שיהיה ענין לעסוק בו. איפה נכנס כאן מה יותר טוב ? - תלוי לאיזה צורך, לאיזו מטרה. לפעמים זה טוב, ולפעמים היפוכו. ברור ששני הצדדים דרושים באותה מידה.<br />באותו האופן ישנם תמיד שני כיוונים מנוגדים, ושניהם נצרכים. צריך להבדיל, למיין ולהבחין, וצריך גם לאחד, לשתף ולהכליל. תלוי רק מתי, ולאיזה צורך. "לכל זמן, ועת לכל חפץ". לעתים צריך להעמיק, ולעתים לחפף. לעתים לנתח הגיונית, ולעתים לפעול ע"פ התחושות.<br />"ברור. מובן מאליו. כבר קוהלת כתב את זה". - אז למה זה לא חודר לממשות של חיינו ? מפני שהבנה שכלית מאוד מטעה. וגם זאת כבר נאמר: "וידעת היום - והשבות אל לבבך" - אלו שני דברים שונים: הידיעה השכלית, והתישבות הדברים על הלב. גם זה כמובן ברור וידוע, אז מה זה קשור לכאן?<br />דרך הסמל משקפת את הדברים, מחברת בין הכיוונים השונים, מחברת גם בין הרובד השכלי לבין הרובד הרגשי, המהותי. מביאה להבנה שלמה יותר. הדגש העיקרי שלה: לא הניגודים הם העיקר. לא הקטבים ההפוכים. אלא- שדה הפעולה שנוצר ביניהם. כדי לדעת היכן אני, היכן אנחנו, יש צורך בהתווית 'גבולות גיזרה'. בין 'שם' לבין 'שם' המנוגד. וכעת נותר לבחון אם אני ממוקם כראוי, או שעלי לזוז, לפנות, לעלות, לתקן.הניגודים - מושכים את תשומת הלב בקיצוניותם, אבל מה שבאמת אמור להסב את תשומת הלב שלי - הוא אני, ומקומי בין הקטבים האלו. ומתוך הסבת תשומת הלב - לצאת לעשיה, לשינוי, לתיקון.גם כאן נוסיף את תובנותיו של מניטו, הרב יהודא אשכנזי.הקדושה בחיינו, ע"פ מניטו, היא החיבור הנכון בין ניגודים. ובעיקרון -בין מגמת החסד, מצד אחד - ובין מגמת הדין, מצד שני. (מדרש בסוד ההפכים, עמ' 168).<br />ונוסיף: ישעיה רואה בחזונו בפרק ו': "וקרא זה אל זה ואמר - קדוש". כש'זה' פונה אל 'זה שמולו', מבלי לבטל אחד את השני - זו הקדושה. בתפילה מקדימה זאת אימרה נוספת : 'נותנים באהבה רשות זה לזה' - כלומר, לחיבור של אמת בין הצדדים - יש צורך גם בתבלין האהבה. והתוצאה : 'קדוש קדוש קדוש'.<br />מדוע שלוש פעמים ?! - יורשה להכניס כאן רעיון משלים : ברגע שנוצרת הקדושה, מתוך חיבור ושילוב של שני הצדדים השונים/המנוגדים, בצורה נכונה ומשלימה - הדבר מחיל את הקדושה גם על שני הצדדים המנוגדים עצמם. כך, שההיווצרות של הקדושה, או של 'שביל הזהב' של הרמב"ם, מביאה למצב בו אין צדדים 'גבוהים ונמוכים' 'טובים ורעים', אלא למצב בו הכל הוא כחומר ביד היוצר - לעשות ולקדש.<div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/3794432145134014740-5198297654454698584?l=symbolpath.blogspot.com' alt='' /></div>מאיר חרמוןhttp://www.blogger.com/profile/09252513463393127769noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-3794432145134014740.post-26324323567031051042011-06-01T00:01:00.000-07:002011-06-01T00:04:29.608-07:00<div dir="rtl" align="right"></div><br />מלים מול סמלים. שכל מול רגש.<br />בעולמנו המודרני אנחנו מתנהלים ע"פ מילים. דברים אמורים להיות הגיוניים, משכנעים, כדי שיתקבלו על דעתנו; יעמדו בקנה המידה של השיפוט השכלי שלנו. רק אז נסכים גם לפעול.<br />האמנם? האם אכן אנו פועלים בהתאם למסקנות ההגיוניות שקבלנו ? אם נבחן יותר לעומק - מעשינו נגזרים לא רק לאור החלטותינו השכליות.בעולם המסחר והשיווק זה מאוד ברור. הריחות, הצבעים, התאורה והמוזיקה - כולם מנוצלים ביעילות לגרום לנו לפעול, במקרה זה - לקנות, אף מעבר לכוונתנו המקורית. החושים מופעלים, בדרך העוקפת את החשיבה השכלית.<br />כשהמדובר ביציאה לעשיה - עולמנו הרגשי הוא נותן הטון. אם כך, מהו המקום של השיקולים השכליים ? - מוכר לכם משפט התגובה לבקשה לעזרה: 'אני צריך לחשוב על זה' ? - לא בטוח כי ריבוי מחשבות יביא להחלטה מדויקת יותר. אם נהיה ישרים עם עצמנו - המחשבות דווקא דוחות את העשיה, משבשות את יעילותה ודיוקה, או אף משאירות אותנו במצב של : 'בטח, יום אחד נעשה את זה'. (מוכר לגברים שבינינו ?)סימוכים מחקריים לכך מביא מלקולם גלדוול בספרו 'ממבט ראשון', בתחום קבלת החלטות. הוא מוכיח כי במקרים מסוימים עודף המידע והצורך להסביר ולנתח - מביא להחלטות שגויות.<br />בכל מקרה, בכדי להגיע ליסוד הרגשי - אין טעם במילוליות שכלתנית. היא רק 'תבלבל את המוח'. וכאן נכנס לתמונה עולם הסמלים, שכל מהותו היא עקיפת המנגנון השכלי. הסמלים פונים לדימויים הפנימיים, מעוררים את החושים והרגש, מתחברים למהות הבסיסית שלנו, לנקודות הכמוסות. ומשם קצרה הדרך לפעולה.<br />את משל כבשת הרש כבר הזכרנו ? נתן הנביא, שתפקידו הוא להעמיד את דוד המלך על טעות דרכו, לא פונה אליו עם מלים והגיונות. הוא מספר לו סיפור על כבשים ורועים, מחיה מחדש את ימי בחרותו של המלך, ובכך מביא אותו להודאה בחטא, ולתיקון דרכו. מה היה קורה ללא תבונת הסיפור של נתן הנביא. האם עדיין היה בידינו ספר התהלים?!<br />ובמקום אחר מצאנו: "וידעת היום, והשבות אל לבבך". אלו שני דברים שונים - הידיעה השכלית, והתישבות הדברים בלב. עומק נוסף להבנה זו נמצא אצל מניטו, הרב ליאון אשכנזי:<br />אחת מ'מחלות היסוד' של קיומנו בעולם המערבי - היא ההגיון. ההגיון (לוגוס) הוא הכלי, המשובח, אותו תרמה תרבות יוון. אלא שתפקידו של כלי זה היה לפתח את הטכנולוגיה, וזאת עשתה בהצלחה מרובה, שפירותיה שופעים, ואולי אף עולים על גדותיהם, עד היום.אלא, שבד בבד התרחשה אי ההצלחה של התרבות העברית לתרום את חלקה בהעמקה ב'תורת האדם', בהבנה ובמוסר - לאור המסר של התנ"ך. והתוצאה היתה שהלוגוס השתלט על תחומים לא לו. למשל: הפסיכולוגיה, שבמקורה אמורה להיות 'תורת אדם' - הפכה ל'מדע התנהגות', וכיום רוב עיסוקה הוא בסטטיסטיקות, ולא ביישום עקרונות הרוח. (מדרש בסוד ההפכים. ע' 184-7).כלומר, הסמל הוא זה, העשוי לחדש את המגע עם הרגש, עם המהות, ולעקוף את המעגליות של הידע השכלי, המופנה לשכל בלבד.<br />ולגבי המעגליות של העיסוק השכלי:<br />פרנץ רוזנצוויג כתב ספרון לא מוכר כ"כ, ספרון שהורה לגנוז, אך התפרסם ב-1955, ותורגם לעברית ב-2005 : 'הספרון על השכל הבריא והשכל החולה'. שם טוען רוזנצוויג כי יש לראות את העיסוק הפילוסופי כעיסוק 'חולה', של שאלת שאלות, המנותקות מזרימתו של העולם. התשובות לשאלותיו של האדם אמורות לבוא מתוך תהליך טבעי של התבוננות בעולם, ולא מתוך שליפת נושא מתוך הקשריו, עם ציפיה שהתשובה חייבת לבוא כאן ועכשיו. ה'שכל הבריא' לעומת זאת, הוא עיסוק שכלי, המשתלב בצורה פשוטה עם הנסיון והחוויה הטבעיים שיש בנו. שכל זה עוסק יותר במה שעומד באופן אינטואיטיבי מאחרי 'שמות' הדברים, ולא בהגדרת 'מהויותיהם'.באתר תמצאו עיונים בתנ"ך, וכן מאמרים על נושאים מסוימים במקרא.מאחורי הדברים עומדת התובנה הבאה : בנוסף לכל הערכים והעיונים המוכרים לכולנו, כל אחד ע"פ חינוכו, מיגזרו והענין האישי שלו - טמון בתנ"ך אוצר. אוצר המתגלה לפתע : מתוך הבנה הבזקית של חיבור חדש בין יסודות; מתוך עומק של משמעות שגילינו לפתע, למרות שהפסוקים והביטויים מוכרים לנו היטב מאז ינקותנו; מתוך חיבור בלתי אמצעי למהותנו, לעולמנו הפנימי.את כל זאת מובילה דרך הסמל של המקרא. כלומר, המקרא אינו משתמש בסמלים כאמצעי העשרה והמחשה ספרותייים-פרשניים - בלבד. הוא משקע סמלים בתוך המלל, בכדי שישמשו מפתחות, הקוראים לחיפוש הסוד, המסר המסתתר מתחת למלל. בכדי שיישמר הסיכוי שהמסר יתגלה מחדש, כחוויה חיה.<br />ועוד הבחנה: התיחסות 'ספרותית' לסמל ע"פ ניתוח סוגיו וסוגותיו - היא עיסוק בסמל כשלעצמו. ואילו ההתיחסות, המדגישה את החוויה ואת התובנה היותר כוללת - היא התיחסות למכלול מקיף, של אדם - סמל -עולם, ולמורכבות הקשרים שביניהם.<div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/3794432145134014740-2632432356703105104?l=symbolpath.blogspot.com' alt='' /></div>מאיר חרמוןhttp://www.blogger.com/profile/09252513463393127769noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-3794432145134014740.post-2810236590697541092011-06-01T00:00:00.000-07:002011-06-01T00:01:39.314-07:00<div dir="rtl" align="right"></div>המקל והמטה בתנ"ך. - מירוץ שליחים רוחני, המתפתח ע"י המסר הטמון במקל.<br />(פעילות שהתקימה ב'פסטיבל הקהל' בסוכות תשע"א).<br />מה למקלות - ולהתפתחות הרוחנית של עם ישראל ?<br />מסתבר כי למקל יש תפקיד מפתח בתיאורי התורה את מעשי אבותינו, מנהיגי האומה.<br />בתיאורי צמיחת המנהיגות של יהודה, משה, אהרון ודוד – יש מקום של כבוד למקל, למטה. (בנוסף להיותם שמות נרדפים לאותו עצם, מופיעים המקל והמטה יחד בפסוק: "אִמְרוּ, אֵיכָה נִשְׁבַּר מַטֵּה-עֹז מַקֵּל תִּפְאָרָה".. ירמיהו מח, יז).<br />איזכור המקל בפרשתנו מזמין אותנו – לא רק לראות את יעקב באופן מוחשי יותר בעיני רוחנו, כאוחז במקל נדודים – אלא להתבונן בתהליך הרוחני-מנהיגותי אותו עובר יעקב. מתיאורו כ'איש תם יושב אהלים', שמקור שמו הוא לעקוב, להיגרר אחרי אחרים ולמלא הוראותיהם – הוא הופך לאדם מתמודד, העומד מול הקמים עליו, והופך ל'שר', למנהיג. בעקבות השלמתו של תהליך זה – קרויים גם אנו בשם 'ישראל'.<br />איך קשור המקל לתהליך משמעותי זה?<br />ובכן, יעקב עצמו מעמידנו על כך. רגע לפני שובו לארץ אבותיו, לאחר שסיים הכנותיו לקראת הפגישה עם עשיו אחיו: קָטֹנְתִּי מִכֹּל הַחֲסָדִים וּמִכָּל-הָאֱמֶת, אֲשֶׁר עָשִׂיתָ אֶת-עַבְדֶּךָ: כִּי בְמַקְלִי עָבַרְתִּי אֶת-הַיַּרְדֵּן הַזֶּה, וְעַתָּה הָיִיתִי, לִשְׁנֵי מַחֲנוֹת. (בראשית לב, יא). מדוע משתמש יעקב במקל בכדי להדגיש את עליבות בריחתו מפני עשיו? יכול היה לומר 'בבגדי לעורי', או 'בנעלי לרגלי', או אולי: 'בפת הלחם, אותה הכינה לי אמי כצידה לדרך'.<br />המגמה אינה להפליג בהשערות פרשניות, אלא בעצירה להתבוננות, במקום בו שם הכתוב 'אות וסימן' – על כי יש להעמיק את המבט, ולשאול: סמל המקל – על שום מה?<br />ובכן, מתברר כי אותו המקל, המעיד על עליבותו של יעקב ביציאתו מארץ אבותיו – הוא גם המפתח המעשי, המכין את שובו לארץ מולדתו – כבעל בעמיו, החוזר עם רכוש גדול :" וַיִּקַּח-לוֹ יַעֲקֹב, מַקַּל לִבְנֶה לַח וְלוּז וְעַרְמוֹן; וַיְפַצֵּל בָּהֵן, פְּצָלוֹת לְבָנוֹת מַחְשֹׂף הַלָּבָן, אֲשֶׁר עַל-הַמַּקְלוֹת. וַיַּצֵּג, אֶת-הַמַּקְלוֹת אֲשֶׁר פִּצֵּל, בָּרְהָטִים, בְּשִׁקְתוֹת הַמָּיִם--אֲשֶׁר תָּבֹאןָ הַצֹּאן לִשְׁתּוֹת לְנֹכַח הַצֹּאן, וַיֵּחַמְנָה בְּבֹאָן לִשְׁתּוֹת. וַיֶּחֱמוּ הַצֹּאן, אֶל-הַמַּקְלוֹת; וַתֵּלַדְןָ הַצֹּאן, עֲקֻדִּים נְקֻדִּים וּטְלֻאִים". (שם, ל, לז-לט).<br />למקל ישנם שימושים רבים. רובם כעזר לאוחז בו, חלקם ע"י חיבור הקצה לכלי עבודה, ולעתים הוא משמש גם להכאה ולהתקפה. המעניין הוא, כי בפעילויות בהן בקשנו מהמשתתפים להעלות בעיני רוחם שימושים שונים למקל – לא עלה בדעת איש לפרק את המקל עצמו – לחתור אל פנימיותו – ולהפיק ממהותו משהו נוסף. וזאת בדיוק עושה כאן הכתוב. פיצול המקל הוא היוצר את הונו של יעקב, את כח עמידתו בפני העולם, ואולי אף את כח ההרתעה מול עשיו.<br />אך, בד בבד עם שיקוף התהליך הפיסי, המאלף ככל שיהיה, ממקל הנדודים והבריחה – למקל הרועים, הגורם לצאן להתיחם באופן הרצוי – מלמד יעקב גם עיקרון רוחני יותר: כי לא המקל הוא העיקר, אלא הכוונה והאמונה של האוחז בו. "וְלֹא-נְתָנוֹ אֱ-לֹהִים, לְהָרַע עִמָּדִי. אִם כֹּה יֹאמַר, נְקֻדִּים יִהְיֶה שְׂכָרֶךָ וְיָלְדוּ כָל-הַצֹּאן, נְקֻדִּים; וְאִם כֹּה יֹאמַר, עֲקֻדִּים יִהְיֶה שְׂכָרֶךָ וְיָלְדוּ כָל-הַצֹּאן, עֲקֻדִּים". (שם, לא, ז-ח).<br />לסיכום, המקל משמש כאמצעי, הקורא להתבוננות בתהליך אותו עובר יעקב, על מורכבותו. אך תפקיד המקל אינו מסתכם בסיפורו של יעקב בלבד. הוא מעורר את שימת ליבנו להופעות הבאות שלו במקרא. כדוגמא (על קצה המקל): גם בחירתו של משה למנהיג, פעולותיו כמנהיג, ואף מעידתו החד-פעמית – כל אלו משתקפים באמצעות המקל–מטה. שוב, לא רק כאמצעי מעשיר וממחיש של המאורעות, אלא כהעמקה של תובנות רוחניות מתוך כך.<br />חלק ב':<br />מטהו של משה – כמשקף ציוני דרך בהתפתחות מנהיגותו<br />- כנראה שלא בכדי משמש ה'מטה' כשם מציין להנהגה.<br />כאן נעיין בגלגולו של עצם, הנראה לכאורה פשוט וחסר ייחוד, אותו אוחז משה בידו – המטה. הכתוב עצמו מעיר את שימת לבנו, כמו גם את שימת ליבו של משה עצמו – בשאלה: 'מזה בידך'. (מזכיר במידת מה את הפניה לאדם: 'איכה'? וכי לא יודע הקב"ה היכן הוא?)<br />אנו פוגשים, אם כן, את המטה במעמד מינויו של משה להנהגה – מעמד הסנה. ולמרבה הענין, מוצאים אנו אותו שוב – במעמד מעידתו היחידה של משה, מעמד הוצאת המים מהסלע. השימוש הלא ראוי של משה במטה במעמד זה – הביא עליו את העונש הקשה – לראות את הארץ רק מנגד.<br />המטה, אם כן, משקף את תחילת מנהיגותו של משה, כמו גם את סופה.<br />ומה בתווך? – לא נופתע להיווכח, כי המטה מלווה את משה לכל אורך דרכו. והנה, התעוררות שימת הלב לתפקיד המטה – מגלה רבדים רוחניים-חינוכיים, שאינם נראים במבט ראשון. שכן, הליווי של המטה אינו כציוני דרך של האירועים בלבד – אלא אף כאבן בוחן רוחנית ממשית. ממש כך:<br />הפתיחה של מגמה זו היא בעצם ההוראה למשה לאחוז בזנבו של המטה שהפך לנחש. משה, שנס ככל האדם מפני הנחש – התגבר על תגובתו הראשונית – השתלט על הנחש, ולמעשה החזיר אותו לתיפקודו המקורי – כמקלו הנאמן. שיעור ראשון במנהיגות.<br />השיעור הבא, אותו מורה המטה, הוא בהוראה החוזרת – להשתמש במטה לביצוע האותות והמופתים. הכתוב מציין פעמים מספר 'ואת המטה אשר תעשה בו את האותות תקח בידך'. כלומר, יש הכוונה עקבית – לראות את המטה ככלי הפעולה, כעין 'מטה קוסמים'.<br />בשלב הראשון של השיעור משה מקבל הוראה לתת גם לאהרן לבצע חלק מהמופתים, עם מטהו שלו. מצד אחד, משה לומד כי לא רק לו יש כוחות לבצע את המופתים. אך מצד שני גוברת הנטיה לראות במטה את כלי הפעולה ההכרחי.<br />בשלב השני של השיעור, נאמר למשה במכה החמישית, השחין – להשתמש בידיו. כלומר, להניח למטה, לזכור כי הוא רק מטה, וכי האותות מבוצעים מתוך כח שונה, לא מכוח הקסם של המטה. והנה, משה מתעלם מההוראה, הוא משתמש בכל זאת במטה. רק במכה הבאה, הערוב – הוא מבצע את ההוראה כלשונה. הוא מפנים את איכות השינוי, כי כוחו שלו עצמו, כוחו האמוני, הוא הפועל, ולא כח המטה.<br />הפנמה זו עומדת לו בהמשך המסע, במלחמה עם עמלק. שוב נאמר לו, בצורה 'מכשילה' – קח את מטך, אך הפעם הוא פועל אחרת. 'והיו ידיו אמונה', בעזרת אהרן וחור, המחזיקים ידיו 'מזה ומזה'. כאן עמדה מנהיגותו למבחן, והתוצאה ידועה. לא רק נצחון מול עמלק, אלא, חשוב מזה, כפי שאומר המדרש: 'וכי ידיו של משה עושות מלחמה? – אלא, שידיו של משה הם המורות 'כלפי מעלה', עבור כל עם ישראל – ולכוונם להיווכח מחדש מה עיקר ומה טפל.<br />ובכל זאת, הדברים לא עמד למשה במבחן המנהיג-המורה הבא, בפרשת המים מן הסלע. גם כאן נאמר 'קח את מטך', אך ההוראה היתה לדבר אל הסלע. הסלע הוציא אמנם את מימיו, אך מבחן הדוגמא האמונית כלפי העם – לא קוימה. ולכן נאמר למשה במפורש כי נכשל בתפקידו כמורה העם.<br />מעקב אחר תפקידו של המטה – הוביל אותנו ללמוד יותר לעומק את המסר האמוני של משה עבור כל אחד מאיתנו.<br />לא בכדי, כנראה, הפך המקל בשמותיו הנרדפים – מטה ושבט – למושגים המתארים את החלקים המרכיבים את שלמות העם.<div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/3794432145134014740-281023659069754109?l=symbolpath.blogspot.com' alt='' /></div>מאיר חרמוןhttp://www.blogger.com/profile/09252513463393127769noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-3794432145134014740.post-37574691867805304962011-05-31T23:58:00.000-07:002011-05-31T23:59:38.100-07:00<div dir="rtl" align="right"></div><br /><a name="ogen7"></a>על הריצה בתנ"ך. עיון בריצה ובניגודה.<br />(פורסם ב'מעט מן האור' לפרשת 'ויצא' תשע"א).<br />מה ענין ריצה אצל ברכות יצחק ?!<br />- עיון נוסף במניעיה של רבקה, בפעולתה כנגד כוונת יצחק.<br />עיון בסמלים הפזורים בפסוקי המקרא מתגלה ככר פורה להבנות מחודשות. הסמל, במובן הרחב, מובלט מתוך מילות הפסוק – כציון, כאות – הקורא להעמיק חקור. המהלך בדרך הסמל עשוי לגלות, לחשוף, רבדים צפונים, שלא שם לב אליהם.<br />כאן נעיין בפעולה, הנראית לכאורה פשוטה ומעשית: הריצה. אך כנראה שלא היא: בפרשת וירא (י"ח,א) אברהם רץ לקראת האנשים הניצבים עליו (!), ואילו בהמשך הפרק (פס' י"ט) לוט 'קם' לקראתם. האם ההבדל מקרי, או בעל משמעות ערכית? נשים לב, כי אברהם ממשיך לרוץ (שם,ז) להכין ארוחה לאורחיו, ואף אומר לשרה למהר במעשיה.<br />בפרשת חיי שרה יש כמה רצים: עבד אברהם רץ (כ"ד,י"ז) לקראת הנערה העולה מהמעין, אף שאינו יודע מי היא. אז פסק מלרוץ, כי כשמגיע לבן בריצה (שם,כ"ט) – העבד עדיין בעין.<br />מי ש'נדבקת' בריצה היא רבקה. היא רצה לשאוב מים לגמלים (שם,י"ט), ואח"כ רצה לספר לאמה.<br />לבן שומע, ורץ אל העבד, להזמינו אל הבית. עצם הריצה היא אותה פעולה מעשית; אך האם ריצת לבן זהה באיכותה ובערכיותה לריצות האחרים? הפסוקים רומזים שלא: "כראות את הנזם ואת הצמידים" (שם,ל). אך, באופן ברור יותר – מעידים על כך מעשי לבן בהמשך.<br />בתואל ולבן, מששמעו את סיפור העבד והצלחת משימתו, אומרים:"הנה רבקה לפניך, קח ולך" (שם, נ"א). חד וחלק, ומהר. אך בבקר – תפנית: לבן (בעל הבית?) ואמו משנים דעתם, ומנסים לעכב את קצב המאורעות: "תשב הנערה עמנו ימים או עשור". מי שמחזירה את הקצב על כנו היא שוב רבקה, הנשאלת "התלכי עם האיש, ותאמר: אלך".<br />נקדים את המאוחר ונוסיף, כי לבן רץ שוב ריצה דומה (כ"ט, יב-יג), כשיעקב הגיע בבורחו מפני עשיו. רחל היא אז הרצה הביתה, ומספרת מי פגשה על יד הבאר. כאן מאט לבן את הקצב אף יותר, ל-20 שנה.<br />מה ניתן ללמוד דרך הריצות, ודרך היפוכן – ההאטה, העיכוב?<br />נראה כי אבן-הראשה היא הפסוק "ויתרצצו הבנים בקרבה". רבקה לא מבינה. בזמנו חשה בגודל השעה ובייעודה, והצטרפה בריצה. הכל הלך למישרין, אך כעת, מה פשר ה'התרוצצות', הריצה המסוכסכת, ודווקא בקרבה? היא שואלת 'למה זה אנוכי', הולכת 'לדרוש את ה'', ומוסבר לה כי 'שני לאומים יפרדו ממעיה, ורב יעבד צעיר'. היא מבינה כי הריצה עדיין לא הושלמה.<br />עת לרוץ, ועת להאט. העבד למד מאברהם, כי מימוש משימה, וביחוד כשנדרשת תפנית – מחייב ריצה. הוא 'הדביק' את רבקה בייעודה. (בדומה – אלישע רץ אחרי אליהו, כשזה השליך אדרתו עליו. מלכים א', יט,כ). השלמת הייעוד הגיעה בשעת ברכת יצחק. נשים לב כי יצחק מתרעם על יעקב: "מה זה מהרת למצוא?". (כ"ז,כ). יצחק היה מעדיף, כנראה, לא להתערב במהלך הדברים, לא 'לרוץ' לשום מקום. אך רבקה יודעת כי הגיעה השעה, בה מוטל עליה להשלים את הריצה.<br />(ע"פ המקובל, יצחק מייצג את מידת הדין, הסדר הקבוע, ואילו אברהם מיצג את החסד, האהבה לבריות, 'המקלקלת את השורה').<br />לבן מיצג פעולה מסוכסכת. עליו ניתן לשאול: 'לריצה מה זו עושה?' הריצות כשלעצמן עשויות להיות חיוביות, אך, אם לאחריהן הוא נוקט בהאטה מכוונת, הרי שריצותיו - שווא ידברו.<br />אולי, כשמו כן הוא: הלבן מכיל את כל צבעי הקשת, אך השאלה היא באיזה צבע צובעת הכוונה את המעשים.<br />סיכום הריצות הוא בפגישת יעקב ועשיו. עשיו אמנם רץ לקראת יעקב (ל"ג, ד), אך כנראה מאוחר מידי. (מה היה בליבו – אולי ההיווכחות בכוחו העולה של יעקב, שכעת כדאי להצטרף אליו?). מנקודה זו ואילך – יעקב, שעד כה היה 'רץ למרחקים ארוכים' - הוא זה ה'מתנהל לאיטו' (שם,יג), כראוי למי שנושא ייעוד מרחיק לכת על כתפיו.<br />נראה, כי כל אלו הם תובנות עבור מעשינו אנו, איכותם, זמנם ומשמעותם.<br />'דרך הסמל' – במקרה זה ה'ריצה', פותחת פתח למראות חדשים, כשהסמל מהווה אות – לחיפוש מראות-הבנות אלו. ולשואלים: מה למושג הריצה ול'סמל'? – על רגל אחת: סמל, בעינינו, הוא תוספת מכוונת, מכל סוג, על התיאור המציאותי; תוספת, שנועדה להכניס מימד נוסף, להצביע לכיוון של מישור תובנה 'גבוה' יותר.<div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/3794432145134014740-3757469186780530496?l=symbolpath.blogspot.com' alt='' /></div>מאיר חרמוןhttp://www.blogger.com/profile/09252513463393127769noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-3794432145134014740.post-80091097791157599862011-05-31T23:50:00.000-07:002011-05-31T23:57:46.453-07:00<p><strong>ציצית ।</strong></p><br /><p><strong></strong>(במדבר ט"ו). דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת עַל כַּנְפֵי בִגְדֵיהֶם לְדורתָם.2. וְנָתְנוּ עַל צִיצִת הַכָּנָף פְּתִיל תְּכֵלֶת: 3. וְהָיָה לָכֶם לְצִיצִת וּרְאִיתֶם אותוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְוֹת ה' וַעֲשִׂיתֶם אותָם וְלא תָתֻרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם זונִים אַחֲרֵיהֶם: שלושה שלבים:1. הבגד קיים. לתוך מציאות זו מוכנס יסוד, חדש, מעורר. לפחות מעורר שאלה: לשם מה? זהו שלב א' - ציצית. סמל.2. על הציצית נוסף יסוד, שמצביע על כיוון. פתיל תכלת. תכלת, אולי שמים. שלב ב' - כיוון.3. תיאור כח ההנעה של הסמל - מבט ברמה גבוהה יותר על מכלול החיים.זהו תיאור קלאסי לדרך פעולת הסמל. ומהיכן לקחנו את החירות לראות במצוות ציצית - סמל ? - מהכתוב: הקישור בין ראייה לבין זכירה מופיע במקום נוסף: הקשת בענן. שם מציין הכתוב שהקשת היא 'אות' לברית: אֶת קַשְׁתִּי נָתַתִּי בֶּעָנָן וְהָיְתָה לְאוֹת בְּרִית בֵּינִי וּבֵין הָאָרֶץ: וְהָיָה בְּעַנְנִי עָנָן עַל הָאָרֶץ וְנִרְאֲתָה הַקֶּשֶׁת בֶּעָנָן: וְזָכַרְתִּי אֶת בְּרִיתִי אֲשֶׁר בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם וּבֵין כָּל נֶפֶשׁ חַיָּה בְּכָל בָּשָׂר וְלא יִהְיֶה עוֹד הַמַּיִם לְמַבּוּל לְשַׁחֵת כָּל בָּשָׂר .וְהָיְתָה הַקֶּשֶׁת בֶּעָנָן וּרְאִיתִיהָ, לִזְכוֹר בְּרִית עוֹלָם בֵּין אֱלֹהִים וּבֵין כָּל נֶפֶשׁ חַיָּה בְּכָל בָּשָׂר אֲשֶׁר עַל הָאָרֶץ. (בראשית ט'.) כלומר, הציצית, כמו הקשת, היא אות, הבא להזכיר את מצב גבוה יותר, 'מבעד לעננים'. ואכן, מהות הציצית היא מעבר לקיום המעשי של המצוה. מהותה היא ההזכרה המתמשכת בדבר ייעודו של האדם. ברור, כי לא תמיד קל ליישם זכירה זאת. </p><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/3794432145134014740-8009109779115759986?l=symbolpath.blogspot.com' alt='' /></div>מאיר חרמוןhttp://www.blogger.com/profile/09252513463393127769noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-3794432145134014740.post-85893946136935782072011-05-31T23:44:00.000-07:002011-05-31T23:49:29.157-07:00<div dir="rtl" align="right"></div><strong>על כנפי נמלים</strong><br />בתקופה זו של השנה, בסתיו, ניתן לראות נמלים עפות. ליתר דיוק: נמלה אחת עפה, המלכה, והמון נמלים זכרים בעקבותיה. תופעה מיוחדת ומרשימה, עדות למחזוריות המופלאה שבטבע. (תיאור נרחב של תופעות בטבע ניתן למצוא באתרו של אהוד קלפון, מכללת גורדון בחיפה).<br />"שמתם לב מה קורה עם יורם? (השם המלא שמור במערכת). הצמיח כנפיים ועף מהקן!" "הלוואי שאוכל לעוף. פשוט להצמיח כנפיים, ולצאת מכל המצב הזה". (מוכר לכם?)<br />במקרה זה, מעוף בעזרת כנפיים אינו דמיון סתם. כלומר, הערגה אינה רק להידמות לציפור ולעוף – שאיפה אותה ניסה האדם לממש כבר אלפי שנים, והצליח בכך רק לפני כמאה שנה. אלא, שהאפשרות הממשית של הצמחת כנפיים – מצויה בטבע, בפועל. ויותר מכך, הערגה הזו לעוף מוצאת את הדוגמא לכך, את הסמל, אם תרצו – אצל הנמלה ! היצור הנחות הזה, הנתון למרמס – עשוי להצמיח כנפיים!! אם כך, גם לי, השרוי כרגע במצב נמוך, מייאש – יש תקווה !<br />לסמל המעוף יש דרגות שונות, מורכבות ומתפתחות: עבור ילד קטן, החגב עשוי לשמש כסמל לקפיצה מעל מכשולים. ילד גדול יותר מתבונן בהשתאות על ניתור החתול, היכול לטפס לכל מקום. האדם הציב את מעוף הציפור כמשאת נפש. ובין הציפורים ייחד את מעוף הנשר. והנה, גם כנפי הנמלה פותחות אופק חדש להצבעה סמלית על מצבו של האדם – מתוך תופעה מוכרת בטבע. ואם ללכת הלאה – ישנו משק כנפי ההסטוריה, וישנם כנפי המלאכים.<br />לכל מצב של החיים מתאים סמל אחר, הפותח מבט גבוה יותר. כך ראינו לגבי עיקרון המשחק במצבים שונים בחיים, ע"פ קצב ההתפתחות, הפיסי או הרוחני – יש מקום למשחק, המעשיר את כיווני ההתפתחות הבאים. כשמגיע שלב התפתחות גבוה יותר, האדם מוכן אליו ברמה טובה יותר, בהתאם לרמת המשחק שחווה קודם לכן. כך גם הסמל, הוא משמש מדרגה אל עבר רמה גבוהה יותר בחיי האדם, ומשהגיע אליה, קיים סמל אחר, המצביע שוב, ביחס לאותו תחום – גבוה יותר. מסמלים פשוטים, בחיי היום-יום, ועד סמלים ברומו של עולם, סמלי קדושה ומיסטיקה. (עיין גם במאמר 'מידרג של סמלים').<br />נוצרה מול עינינו פירמידה הפוכה. = גם צורה זו היא סמל, המשמש להמחשת התהליך, ולאפשרות ראיית כח ההנעה שבו. אני בנקודת הראש של הפירמידה, הפורשת כיווניה מעלי. סמל פותח את המבט, מעשיר ומעמיק את הכיוונים האפשריים שבפני. משהם מתממשים, נפתחים בפני סמלים במימד גבוה יותר, המעשירים את דרכי במימדים נוספים. למעשה, בסיס הפירמידה מייצג את חופת השמים, הנפרשים גבוה מעלי. הסמל הוא הכלי, הוא הסולם מעלה.<div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/3794432145134014740-8589394613693578207?l=symbolpath.blogspot.com' alt='' /></div>מאיר חרמוןhttp://www.blogger.com/profile/09252513463393127769noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-3794432145134014740.post-73014830278902162832009-02-17T14:03:00.000-08:002011-06-01T14:01:06.754-07:00<div align="right">תהלים פרק א א. אַשׁרֵי הָאִישׁ אֲשׁר לֹא הָלַךְ בּעֲצַת רְשׁעִים וּבְדֶרֶךְ חַטּאִים לֹא עָמָד וּבְמוֹשׁב לֵצִים לֹא יָשׁב: ב כּי אִם בּתוֹרַת ה' חֶפְצוֹ וּבְתוֹרָתוֹ יֶהְגֶה יוֹמָם וָלָיְלָה: ג וְהָיָה כּעֵץ שׁתוּל עַל פּלְגֵי מָיִם אֲשׁר פִרְיוֹ יִתּן בּעִתּוֹ וְעָלֵהוּ לֹא יִבּוֹל וְכֹל אֲשׁר יַעֲשׂה יַצְלִיחַ: ד. לֹא כֵן הָרְשׁעִים כּי אִם כּמּץ אֲשׁר תּדּפֶנּוּ רוּחַ: ה.על כּן לֹא יָקֻמוּ רְשָעִים בּמּשׁפָט וְחַטּאִים בּעֲדַת צַדּיקִים: ו.כּי יוֹדֵעַ ה' דּרֶךְ צַדּיקִים וְדֶרֶךְ רְשׁעִים תּאבֵד: </div><br /><div align="right">הפרק בתבנית דרך הסמל: </div><br /><div align="right"><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5613357162202065442" style="DISPLAY: block; MARGIN: 0px auto 10px; WIDTH: 384px; CURSOR: hand; HEIGHT: 323px; TEXT-ALIGN: center" alt="" src="http://4.bp.blogspot.com/-hbT-laTXJxk/TeammSJy6iI/AAAAAAAAACg/1sDsul3g_Fc/s400/%25D7%2590%25D7%25A9%25D7%25A8%25D7%2599-%25D7%25A1%25D7%259E%25D7%259C.bmp" border="0" /></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/3794432145134014740-7301483027890216283?l=symbolpath.blogspot.com' alt='' /></div>מאיר חרמוןhttp://www.blogger.com/profile/09252513463393127769noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-3794432145134014740.post-14287806963469431232009-01-07T02:45:00.000-08:002009-01-07T15:08:12.210-08:00<div dir="rtl" align="right">'תעביר בבקשה את המלח'.<br />משפט פשוט, העשוי לשפר במעט את המציאות שמסביב לשולחן. האוכל יהיה טעים יותר.<br />להשגת מטרה זו אין צורך להשתמש בסמלים.<br />מסביב אותו שולחן, עשוי אותו אדם לומר: 'אין משיחין בשעת הסעודה'. לדעתו, חסר משהו סביב לשולחן, והוא מבקש לשנות את המציאות לאחרת. אם בגלל החשש שלמי מהמסובים תתקע עצם בגרונו, אם בגלל שעבר עליו יום קשה בעבודה, והוא מייחל לקצת שקט, ואם כוונתו שתשתרר אווירה איכותית יותר. בכל מקרה הוא מנסה, בצורה בונה, להביא לתהליך של התמעטות הדיבור סביב לשולחן.<br />יכול היה לגעור, לדפוק על השולחן, או לומר: 'תשתדלו בבקשה לא לדבר עכשיו'. כל אלו אפשרויות, הנשארות במישור של המציאות הנתונה. יתכן שיביאו לשינויה, אפשר שלא, ויש להביא בחשבון שאף יגרמו לתוצאה הפוכה.<br />הסיבה שאותו אדם בחר להכניס מימד מסוג שונה למציאות שמסביב לשולחן – היא הנסיון להביא את השינוי בדרך הטובה ביותר. דרך הסמל. השימוש במימד היחס המיוחד, הטבוע אצל כולם כלפי מקורות התרבות – מעורר את הסובבים לתשומת לב שונה, ומתחבר אצלם לנקודה פנימית, ללא וויכוח מיותר. מירב הסיכויים שאכן הדברים יביאו בפועל לשינוי המבוקש. דרך כוחו של הסמל.<br />נקיטה בדרך אחרת, של כח ההגיון, של כח הסמכות, או של כח העורמה והפיתוי (למשל: חלוקת פרסים בסוף הארוחה) – טומנת בחובה סיכויים טובים פחות.<br />סביב אותו שולחן, יכול ויקום האיש ויאמר: 'חברות וחברים. הגיעו מים עד נפש'. והוא, או היא, ילכו ויפרשו את תכניתם ליציאה מן המיצר שנקלעו אליו. ובמידה והתכנית כוללת ציפיה מהסובבים כי יצאו מגדרם, ויקומו ויעשו מעשה – הרי שילכו ויוסיפו להשתמש בסמלים, שאיכותם משובחת, והם נוגעים במקומות עמוקים בנפש האדם שמולם. מתוך חיבור זה יוסיפו הסמלים ויורו אל הכיוון המתבקש, ואף יניעו את המסובים לפעולה.<br />לקידום כל מציאות נתונה, לעבר רמה 'גבוהה' יותר - דרך הסמל היא האמצעי, המשרת את השגת המטרה, בצורה הטובה ביותר.</div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/3794432145134014740-1428780696346943123?l=symbolpath.blogspot.com' alt='' /></div>מאיר חרמוןhttp://www.blogger.com/profile/09252513463393127769noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-3794432145134014740.post-56459094460169153022008-11-19T14:10:00.000-08:002008-11-19T14:24:26.135-08:00<span style="font-family:arial;">פעם, כשישבו איש תחת תאנתו, לא היו עסוקים כ"כ במלים. לא בתפילות, לא בדרשות, ולא בספרים הרבה, שמוציא כל מי שיש לו מעבד תמלילים. ולכן טעם המלים נשמר, מילה פעלה את פעולתה.</span><br /><span style="font-family:Arial;">אבל, המלים מציפות אותנו יותר ויותר, והמלל מחריש אזנים, ובכלל אינו נשמע.</span><br /><span style="font-family:Arial;">הסמל, המלווה אותנו תמיד, מאז ועד היום - פעל. הצביע ועורר. היום, אם לא נצבע אותו, נקשט ונזמר סביבו, לא נשים לב אליו בכלל, וחבל. ואולי הגיע הזמן להחזיר לעצמנו את טעם הסמל.</span><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/3794432145134014740-5645909446016915302?l=symbolpath.blogspot.com' alt='' /></div>מאיר חרמוןhttp://www.blogger.com/profile/09252513463393127769noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-3794432145134014740.post-83748867065434146932008-10-29T12:08:00.000-07:002008-10-30T03:58:57.456-07:00<a href="http://upload.wikimedia.org/wikipedia/commons/f/f0/Zipper_animated.gif"><img style="FLOAT: left; MARGIN: 0px 10px 10px 0px; WIDTH: 320px; CURSOR: hand; HEIGHT: 320px" alt="" src="http://upload.wikimedia.org/wikipedia/commons/f/f0/Zipper_animated.gif" border="0" /></a> בשעת עומס, מתקרבים לעבר מעגל התנועה. מה לעשות, שני הנתיבים, שלאורכם התחרינו מי משיג את מי – הופכים לאחד. בעיה. כעת אין גם יתרון למהירות, לא לעוצמה של המנוע, ואפילו לא לתכונות ה-4X4. בעיה. התרגלנו לתחרותיות, לא לצאת פראיירים, והנה אנחנו חשופים אפילו למבטים מקרוב של שכנינו-לרגע. בעיה.<br /><strong>ריצ'רץ'</strong>. (כעיקרון אני מעדיף מילים בעברית, אבל 'רוכסן' זה לא אותו דבר...).<br />קריאת הכביש היא פשוט – ריצ'רץ'. מכונית מימין, מכונית משמאל ( רק ביום חול... סתאאם, בשביל החרוז). שני הצדדים מתאחדים לנתיב אחד. ריצ'רץ'.<br />כך הסברתי הבוקר לבתי היקרה, בדרך לביה"ס.<br />מה לרוכסנים ולאתר העוסק בסמל ?<br />ובכן, זהו דימוי לתופעה. מטאפורה, ליתר דיוק, אם ננתח את הז'אנר בכלים 'ספרותיים'.<br />רגע, הרי נאמר ש'דרך הסמל' יוצאת אל מעבר לניתוחים הספרותיים, מעבר ל'מטען הסמלי' ?<br />נשתמש בדוגמה זו, כדי להבהיר שוב מהו הערך המוסף של דרך הסמל.<br />נתקלתם בכותרת של מאמר זה, הנהנתם בראש כשקראתם את התיאור הכל-כך מוכר, והגבתם: 'נחמד'. אולי גם: 'וואלה, הוא צודק, לא חשבנו על זה'. וזהו, ברוב המקרים. ובכן, זאת הנקודה העיקרית –<strong>'וזהו'</strong>.<br />כלומר, זה נגמר במלים, בשכל. <strong>לא קרה כלום</strong>. מקסימום ניזכר בכך בפקק הבא.<br />להבין מהי כאן <strong>דרך הסמל</strong> – זה כבר דבר אחר. הכותרת ניסתה לרמוז: 'אפקט הריצ'רץ''. לא רק כדימוי תיאורי, אלא 'אפקט' – השפעה, המעוררת והמניעה תהליך.<br />כשאני בפקק, בקושי המסוים שתואר קודם, מהקשיים הללו שמזמנים לנו החיים, לפתע עולה תמונה חזותית של ריצ'רץ' ! מצחיק, זה בסך הכל ריצ'רץ' ! משהו טכני לחלוטין; לא תחרות ולא אגו פגוע. פשוט ריצ'רץ', שצריך לרכוס, ולהמשיך הלאה, להמשך המירוץ הרגיל, שנקטע לרגע.<br />הפוטנציאל של סמל הריצ'רץ' הוא עצום. לא רק הרגעים שבתוך הפקק עשויים לעבור בשלוות נפש, אלא גם לאחר מכן, אחרי מעגל התנועה, עשויה להימשך השלווה הזו. למה לא ? – אם איפשרנו לסמל לחלחל פנימה לעומק, ולמה לא, הרי זה משהו נייטראלי ומשעשע, שבגיל שלוש למדנו להתגבר עליו - הרי שהבנו משהו, שרלוונטי לא רק לפקקים, אלא גם לחיים בכלל.<br />ויותר מכך, אם הדימוי הסמלי יהיה נפוץ יותר בסביבתנו, הרי שאז, ברגע שנראה כי הנהג שלימיננו 'מתחמם' קצת, נוכל להרים את הבוהן בידידות, ולהניע את השפתיים : 'ריצ'רץ''. (החלונות הרי סגורים, בחורף בגלל הקור, ובקיץ בגלל המיזוג). ואז גם הוא ייזכר במה שנשכח ממנו לרגע, והכל יבואו אל מקומם בשלום ובשלוה.<br />ניתן לצרף זאת לתפריט של התנועה החברתית המתפתחת בימים אלו, הקוראת לכולנו לחייך יותר לסובבים אותנו ברחוב ובאוטובוס, ואף לנהל שיחת חולין, במקום להתבצר בשתיקה. כן, זו תגליתה של הצעירה ערבה רז, שקטעה את שהותה בחו"ל לשם הקמת התנועה 'שמחה'. כל הכבוד. <a href="http://www.simha.org.il/">http://www.simha.org.il/</a><br />דימוי הפקק כריצ'רץ' שרת אותנו להסברת המהות של דרך הסמל. אך מדוע היה צורך להשתמש בהסברים מילוליים ארוכים – זאת מכיוון שסמל זה אינו 'איכותי'. (=על רגל אחת - הסמל אינו לקוח מעולם הטבע, אינו מעוגן במקורות, אינו משתקף בספרות ובשירה, וכן הלאה). לגבי סמלים שהופיעו במאמרים קודמים, כמו הנשר, תיבת נח, הלויתן - המטען הסמלי שלהם 'עושה כבר את העבודה', בלי הסברים וניתוחים מלומדים. מצד שני, דווקא משום שהסמל אינו לקוח מעולם הסמלים הרגיל – יכולנו לבחון את האפשרויות הפוטנציאליות להשפעתו ופעולתו.<br />בכל אופן, העיקרון הסמלני זהה : הסמל מהווה <strong>אמצעי</strong>, מעורר ומושך, המכניס מימד <strong>שאינו חלק מהמציאות</strong> הנתונה והמורגלת. אמצעי זה <strong>מאתגר ומניע</strong> אל עבר רמה גבוהה יותר של המציאות, ערכית יותר, רוחנית יותר.<div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/3794432145134014740-8374886706543414693?l=symbolpath.blogspot.com' alt='' /></div>מאיר חרמוןhttp://www.blogger.com/profile/09252513463393127769noreply@blogger.com1tag:blogger.com,1999:blog-3794432145134014740.post-24586192244848614552008-10-28T17:12:00.000-07:002008-10-30T03:26:55.832-07:00<a href="http://4.bp.blogspot.com/_B2FWvheMrcQ/SQmChFf4wRI/AAAAAAAAAAc/4rmHFrP97_M/s1600-h/×"><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5262881144482349330" style="FLOAT: left; MARGIN: 0px 10px 10px 0px; WIDTH: 300px; CURSOR: hand; HEIGHT: 300px" alt="" src="http://4.bp.blogspot.com/_B2FWvheMrcQ/SQmChFf4wRI/AAAAAAAAAAc/4rmHFrP97_M/s320/%D7%A0%D7%97.jpg" border="0" /></a><br /><br /><div dir="rtl" align="right"></div>מנסיון אישי ברור לכולנו שיש בעיתיות-מה בהבנה נכוחה של המציאות, וכמובן שזה משליך על התיפקוד הנכון בה. דרך הסמל מנסה להבהיר לנו צדדים של המציאות מנקודות מבט ומזוויות הסתכלות, שלא היינו רואים אותן ממקומנו הרגיל. דרך הסמל מעלה את הרף של נקודת מבטנו, ודברים שרואים משם לא רואים מכאן.<br />נח עבד קשה לבנות תיבה, שלא היתה קשורה כלל למציאותו היומיומית.(מומלץ לרוצים להמחיש לעצמם את המראה המציאותי של התיבה – לעלות ליבנה, ולבקר במוזיאון "מקראור" בספריה המקומית. אורי אופיר טרח עבורנו, ובנה דגם מדויק, כחלק מהמחשה "בגובה העיניים" של הרבה נושאים מקראיים נוספים). <a href="http://www.yavnecity.co.il/museonmikraor.html">http://www.yavnecity.co.il/museonmikraor.html</a><br />"תיבת נח" היוותה אמצעי, כלי, שנשא בתוכו גרעין "נקי" מתוך מציאות "לא נקייה" – בכדי ליצור מתוכו מציאות חדשה, טובה יותר.<br />עבורנו "תיבת נח" היא סמל. סמל לכך שעלול להיווצר הצורך בתהליך שכזה; סמל לאפשרות שהתהליך יצלח; סמל לכך שרצוי וראוי ליישמו בנקודות מפנה בחיינו שלנו.<br />מכאן שחשובים הפרטים של התהליך של סיפור התיבה, מבנייתה, דרך תקופת מסעה (40), ועד לאופן ההיווכחות בהגעה לחוף המבטחים. (כולנו זוכרים: העורב המזגזג, ואח"כ היונה, החוזרת עם דוגמית של סמל אחר).<br />בפתיחה נכתב למעשה הסבר לתבנית המשולשת 'אדם-סמל-מציאות' : 'להבהיר צדדים של המציאות, שלא היינו רואים אותם ממקומנו הרגיל'. הרגיל הוא, שרוצים להשאיר את המצב כמות שהוא, לא להעיר ולא לעורר. כמו באימרה הנפוצה – 'כל עוד זה לא נופל, לא כדאי לנגוע'. באה התיבה, ומעמידה בפנינו אתגר: יש מצבים בהם צריך לעשות מעשה. 'תיבה' היא מה שנחוץ: להשקיע בהכנתה, להיכנס לתוכה, ולעבור למציאות מתוקנת יותר.<br />הפלגתי רחוק מידי? מתחתי את דרך הסמל אל מחוזות דמיוניים?<br />באה פתיחת הספר השני בחמישיה, וחוזרת על הנקודה שוב, שלא נפספס.<br />שוב תיבה, על פני המים, מחומרים דומים, שבלעדיה לא היה מי שינהיג את היציאה ממציאות העבדות।<br /><br />מי שנהנה מהמסע – שימלא לעצמו את פרטי הסיפור החסרים. כמו: הצוהר; הפתח בצד; המידות של התיבה; הזוגות של החיות, והשביעיות של הבהמות הטהורות; החזרה, לקראת סיום הסיפור, על אותם מונחים שנאמרו לאדם וחוה; וכן הלאה. הגילוי של תפקידם כאמצעים מעוררים ומאתגרים – מוסיף להנאה.<br />העירו לי על כך שאני מקצר, עד כדי כך שאיני ברור ומובן. אכן, צריך להשתפר. יחד עם זאת, יש ערך לכך שמתעוררות שאלות, והצורך להשלים את הדברים כל אחד לעצמו - יוצר חוויה לעצמה.<br /><br />בהסתכלות קדימה על ציר ההיסטוריה, אני תוהה אם אחרים ראו עצמם כמיישמים את סמל התיבה. האם המתבצרים על המצדה ראו עצמם כהולכים בצעדי נח.<br />האם יוחנן בן זכאי, מקופל בתוך הארון המוצא דרך שערי ירושלים, הרהר בתפקידו כיוצר מחדש את ההוויה היהודית - ביבנה. ובהמשך לכך, ניתן גם לשאול: האם הצליח בכך?<div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/3794432145134014740-2458619224484861455?l=symbolpath.blogspot.com' alt='' /></div>מאיר חרמוןhttp://www.blogger.com/profile/09252513463393127769noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-3794432145134014740.post-56677358401024857742008-10-16T05:29:00.000-07:002008-10-30T02:53:56.877-07:00<a href="http://4.bp.blogspot.com/_B2FWvheMrcQ/SQmDzZ6rY3I/AAAAAAAAAAk/pNvSD9sOBJY/s1600-h/×ª× ×™×Ÿ.jpg"><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5262882558712701810" style="FLOAT: left; MARGIN: 0px 10px 10px 0px; WIDTH: 267px; CURSOR: hand; HEIGHT: 243px" alt="" src="http://4.bp.blogspot.com/_B2FWvheMrcQ/SQmDzZ6rY3I/AAAAAAAAAAk/pNvSD9sOBJY/s320/%D7%AA%D7%A0%D7%99%D7%9F.jpg" border="0" /></a><br /><div dir="rtl" align="right">בראשית<br />התרגשות. נקודת התפנית השנתית של הספירלה : מסיימים את הקריאה והלימוד של התורה, על כל ההבנות שצברנו – ומתחילים מחדש. ראשית. שמחה וציפיה : מה תביא לנו השנה ?<br />מתחילים מההתחלה. הרבה חומר. ים לצלול ולהפוך בו. האם יש גם מבוא, הוראות לדרך ?<br />פרק א' בבראשית הוא המסד, לא רק שלנו, של כל העולם המערבי. לכן מענינים הפרטים, הסדר, תארי הפעולה. הכל בראשיתי, וטעון משמעויות.<br />והנה, במקום טוב באמצע, אנחנו קולטים משהו מוזר :"וַיִּבְרָא אֱ-ל'ֹ אֶת הַתַּנִּינִם הַגְּדֹלִים".<br />הרי אין עוד שמות פרטיים בסיפור הבריאה !<br />ומה פתאום 'ה' הידיעה ? הרי איננו מכירים אותם ! לאור, לחושך, לרקיע, לארץ ולמקוה המים ניתנים לפחות שמות נוספים, וכאן – כלום.<br />המלומדים שבנו יודעים שעל כך נשברו קולמוסים. תוכלו לעיין אצל קויפמן, קאסוטו, ועוד. לבחון הקשרים לתרבויות אחרות. ובמקורותינו – במדרש, בקבלה, אצל המהר"ל, והרשימה ארוכה.<br />אך כאן אני נצמד לקריאה פשוטה בטקסט :<br />א מיהם התנינים ?<br />ב מה התפקיד שממלאה הופעתם כאן, בלב סיפור הבריאה ?<br />כדי לענות על <strong>השאלה הראשונה</strong>, מחפשים מקבילות, במקומות אחרים בתנ"ך. האם השאלה מתבהרת? להיפך, הבנתנו מסתבכת, מתערפלת. התנין מופיע כאות בידי משה, כשבא לפני פרעה. אך פעם הוא תנין, ובמשנהו הוא נחש. זהירות !<br />ובשירת האזינו - חֲמַת תַּנִּינִם יֵינָם, וְרֹאשׁ פְּתָנִים אַכְזָר. <a name="34"></a>הֲלֹא הוּא כָּמֻס עִמָּדִי, חָתוּם בְּאוֹצְרֹתָי. שוב, פתנים, סודות, אוצרות.<br />ובישעיה, המדבר על 'היום ההוא', מתקשר התנין שוב לנחש, אך הפעם מופיע גם הלויתן, בריח ועקלתון. לויתן ?! הרי הוא מככב בתשובת הא-ל מתוך הסערה לאיוב, יחד עם בהמות.<br />אכן אכן, התנינים בבראשית היו לפחות שניים, והיו גם 'גדולים', והרי עוסקים פה בגדול ביותר, ביבשה ובים, שההפרדה ביניהם בראה את המציאות. כנראה שעסקינן בזוגות של ניגודים, בבסיסיים שבהם, כראוי לסיפור הבריאה. 'בריח' ו'עקלתון' גם מרמזים על המתח שבין הזכר לנקבה. קשור לנחש – זוכרים? מי שמביא זאת במפורש הוא התלמוד, בבא בתרא, ע"ד ע"ב.<br />ובכן, התשובה לשאלתנו הראשונה אינה פשוטה. גם אם המדובר בחיות ממשיות, ברור שהדגש של המקרא הוא על <strong>המטען הסמלי</strong> שלהן, <strong>כגדולים ביותר</strong>, כמשקפי <strong>מתח בין ניגודים</strong>.<br />אם נזכיר את תרבויות המזרח הקדמון, הרי ששם היצורים המקבילים הם הקוראים תיגר על שלטון האל. ואצלנו, בסיפור הבריאה, הם מובאים כברואים ע"י הבורא, שלא יהיו אי הבנות.<br />ומכאן, <strong>לשאלתנו השניה</strong> – מה תפקידם בסיפור הראשית ?<br />להוסיף על מבוכת השאלה, נשים לב שצמוד אליהם הפועל 'ברא'. מה עוד בסיפור הבריאה אכן 'נברא'? רק שתי ישויות נוספות : <strong>'שמים וארץ'</strong>, וה<strong>אדם</strong>. ובכן, לא נוכל להתיחס לתנינים כישות שולית, שהרי המקרא מציב אותם במרכז הבמה.<br />תפקיד התנינים, אליבא דמאמר זה, העוסק ב'דרך הסמל' :<br />האדם, כידוע למעיין בבראשית א', מורכב מחומר ומרוח. המציאות, שלתוכה נברא האדם, נבראה בהתאמה, מארץ ומשמים . באופן הפשטני ביותר, המקרא קורא לאדם לעלות, מקיום חומרי לקיום רוחני. מהי הדרך, שתדריך את האדם להתגבר על כל המכשולים שבעליה זו, בתוך המציאות שלתוכה נברא ?<br />פה נכנסת לתמונה הצלע השלישית – התנינים. הם מהווים אב-טיפוס. ל<strong>דרך הסמל</strong>.<br />כדי להתגבר על כח המשיכה של ה'טבע האנושי', על כוחות הקיום, האדם צריך להעזר במורה, במצביע, במאתגר. לא כהצבעה חד פעמית, כאמירה שכלתנית – 'עליך להיות טוב', אלא כהוויה מלווה תדיר, בכל מצב ושלב, שתתחבר להוויה הקיומית, ותעקוף את כוחות השכל.<br />ל'תנינם' יש מקום של כבוד בסיפור בראשית, היות והם, כמייצגי דרך הסמל, הם הכלי, שבאמצעותו עשוי האדם לעלות, מקיום ארצי בלבד, אל עבר קיום, הנוגע גם בשמימי.<br />שנה טובה.</div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/3794432145134014740-5667735840102485774?l=symbolpath.blogspot.com' alt='' /></div>מאיר חרמוןhttp://www.blogger.com/profile/09252513463393127769noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-3794432145134014740.post-35128190685278749752008-10-10T02:00:00.000-07:002008-10-30T03:58:00.748-07:00<div><div><div><div dir="rtl" align="right">הגיעו כמה השגות ותהיות (לא שנכתבו ברשת, אך נשמעו על פני האתר).<br /><strong>למה עיקר ההתיחסות הוא למקורות שבתנ"ך ?</strong> יש עוד הרבה מקורות, בשירה, בסיפורת, בתרבויות העול<a href="http://3.bp.blogspot.com/_B2FWvheMrcQ/SQmReJc7GcI/AAAAAAAAABM/Cb4-ao0ugFc/s1600-h/ספר.jpg"><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5262897586678471106" style="FLOAT: left; MARGIN: 0px 10px 10px 0px; WIDTH: 124px; CURSOR: hand; HEIGHT: 98px" alt="" src="http://3.bp.blogspot.com/_B2FWvheMrcQ/SQmReJc7GcI/AAAAAAAAABM/Cb4-ao0ugFc/s320/%D7%A1%D7%A4%D7%A8.jpg" border="0" /></a>ם। למה לא לקחת מהם, באותה מידה ?<br />- אמרנו כבר (שמתם לב שאין כאן 'מאמר מנצח' שהולך על כל הקופה. הדברים נבנים מזוויות שונות, ויוצרים יחד את התמונה הכוללת), שבהחלט יובאו דברים ממקורות שונים, להעשרת התמונה. אך הבסיס של כל ההעשרות – הוא התנ"ך, <a href="http://3.bp.blogspot.com/_B2FWvheMrcQ/SQmPteia6JI/AAAAAAAAAA8/1YV96qz2Iu8/s1600-h/×"><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5262895651013453970" style="FLOAT: left; MARGIN: 0px 10px 10px 0px; WIDTH: 197px; CURSOR: hand; HEIGHT: 158px" alt="" src="http://3.bp.blogspot.com/_B2FWvheMrcQ/SQmPteia6JI/AAAAAAAAAA8/1YV96qz2Iu8/s320/%D7%A0%D7%95%D7%A3.jpg" border="0" /></a>מה לעשות. <strong>הוא תבנית נוף תרבותנו</strong>.<br />גם אם נרחיק פיסית, גם אם נרעה בשדות זרים, הטעם הבסיסי שלנו יונק ממקורותינו, בדיוק כפי שהשפה והמולדת הפיסית הם הבסיס לכל מה שיתווסף וישתנה מאוחר יותר בחיינו.<br />הדברים מודגשים, כיוון שישנם רבים, שבערך בכיתה ג' נוצר אצלם נתק מקובע ביחס לכל מה שמזכיר את ספר הספרים.<br /><strong>מה כל הסיפור של הסמלים ?</strong> זה משהו ספרותי אסתטי, מתאים יותר לילדים, או לחברה שבטית ארכאית। היום, עם הקידמה של המדע, המידע, והשכליות פורצת הגבולות – אין צורך אמיתי בסמלים। להיפך, הם רק מסיטים את תשומת הלב מהאמת הצרופה।<br />- ובכן, מי שמאמין שההיגיון הוא חזות הכל, והשלמתו היא בכסף שיענה על הכל, ותו לא– זה בסדר גמור. אך סביר שמי שמעיין בדפים אלו – חש שיש משהו בגו, שחיי האנוש מורכבים קצת יותר. ולאלה אביא, מהמקורות, התיחסות מכוננת.<br />זוכרים את קריאת התיגר על המנהיגות של משה במדבר ? קורח ומרעיו טענו שמשהו כאן לא תקין. ההמשך ידוע, האדמה הצביעה על הכיוון הנכון. אך מה קורה מיד אח"כ ? מנהיגי השבטים מתבקשים להביא את מטותיהם לאיחסון לילי באוהל מועד, ובבוקר קבלו אותם חזרה. אלא שכולם נוכחו לראות - וְהִנֵּה פָּרַח מַטֵּה-אַהֲרֹן, לְבֵית לֵוִי; וַיֹּצֵא פֶרַח וַיָּצֵץ צִיץ, וַיִּגְמֹל שְׁקֵדִים.<br />הרי אפילו האדמה אמרה את דברה, למי בכלל היו עוד שאלות ומענות ? והנה, לא רק פרח, אלא גם ציץ, ואפילו שק<a href="http://2.bp.blogspot.com/_B2FWvheMrcQ/SQmR9icwmOI/AAAAAAAAABU/vNyxZwP2XqM/s1600-h/שקד.jpg"><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5262898125964613858" style="FLOAT: left; MARGIN: 0px 10px 10px 0px; WIDTH: 133px; CURSOR: hand; HEIGHT: 109px" alt="" src="http://2.bp.blogspot.com/_B2FWvheMrcQ/SQmR9icwmOI/AAAAAAAAABU/vNyxZwP2XqM/s320/%D7%A9%D7%A7%D7%93.jpg" border="0" /></a>דים למאכל ? הרי הנקודה הובהרה מעל לכל ספק כבר קודם ?<br />אלא שכנראה ה'טבע האנושי' – אנחנו – צריך קצת יותר הבהרות. וזו בדיוק הנקודה עם הסמלים. צריך מראה עיניים, צריך 'הוכחות בשטח', צריך לעבור תהליך עם הדברים, עד שיתישבו בלב, וייקלטו בקיום הממשי. השכנוע השכלי, ההוראה החד-פעמית אינה מספקת.<br /><strong>מהו ההבדל בין אמירה הגיונית לבין 'דרך הסמל' ?</strong><br />- שוב סיפור : בת שבע היתה יפה, ודוד המלך חשק בה. הוא מצא דרך 'חוקית', אלגנטית, 'ספינית' (בלי פוליטיקה בבקשה) – להשיג את אהבתו.<br />המלך הוא שליט יחיד, והכל נעשה כרצונו. אך יש אחד שממונה על הסדר הנאות, ועל הרוחניות והמוסריות שהתיתמו. נתן הנביא נכנס אל המלך. מה הוא יגיד: יקרא לו לסדר? יצטט דברי הגיון מהמקורות? ינגן על מצפונו? יקרא להקמת וועדת חקירה? יקרא למרד? יצעק ויתרגז?<br />כל אלו דרכים טובות, הגיוניות, רגילות ומוצדקות. אך האם ישיגו את יעדן, ייגעו במלך, ויביאו אותו להבין ולשנות משהו אמיתי ? ספק גדול. היתה נוצרת התנגשות חסרת תכלית. <a href="http://2.bp.blogspot.com/_B2FWvheMrcQ/SQmSnv1gqmI/AAAAAAAAABc/eMAoT-ULvPc/s1600-h/כבש.jpg"><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5262898851112594018" style="FLOAT: left; MARGIN: 0px 10px 10px 0px; WIDTH: 143px; CURSOR: hand; HEIGHT: 107px" alt="" src="http://2.bp.blogspot.com/_B2FWvheMrcQ/SQmSnv1gqmI/AAAAAAAAABc/eMAoT-ULvPc/s320/%D7%9B%D7%91%D7%A9.jpg" border="0" /></a><br />הנביא פונה לדרך עקיפה. הוא מספר סיפור מרתק, משל. (מי ששואל, בצדק, על העירבוב בין משל לסמל – שיחפש את הגדרתנו לסמל). מי לא אוהב סיפורים, לב מי לא 'נגנב' אחרי מעשיות מענינות. הוא מספר על רועים, כבשים ומעמדות. (אמן הנביא הזה, הרי כמה זמן כבר לא יצא המלך בעקבי הצאן, וכמה מעורר בו הסיפור נימים חבויות בנפשו ?).<br />הסיפור, על הסמלים שבתוכו, ועל התהליך שעובר השומע - משיג את ייעודו. </div></div></div></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/3794432145134014740-3512819068527874975?l=symbolpath.blogspot.com' alt='' /></div>מאיר חרמוןhttp://www.blogger.com/profile/09252513463393127769noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-3794432145134014740.post-8874126314467211742008-10-07T16:04:00.000-07:002008-10-15T02:18:35.347-07:00<a href="http://1.bp.blogspot.com/_B2FWvheMrcQ/SOvtPzHoeNI/AAAAAAAAAAM/-d7fk3Lb6rA/s1600-h/תמו×"><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5254554245933856978" style="FLOAT: left; MARGIN: 0px 10px 10px 0px; WIDTH: 227px; CURSOR: hand; HEIGHT: 285px" height="300" alt="" src="http://1.bp.blogspot.com/_B2FWvheMrcQ/SOvtPzHoeNI/AAAAAAAAAAM/-d7fk3Lb6rA/s320/%D7%AA%D7%9E%D7%95%D7%A0%D7%AA+%D7%A0%D7%A9%D7%A8.jpg" width="249" border="0" /></a><br /><br /><div dir="rtl" align="right"><strong>'דרך הנשר לשמים'</strong><br /><br />מהי 'דרך הסמל' של הנשר ?<br />מאיסוף ההתייחסויות לנשר בתנ"ך עולה תמונה עשירה. ( המובאות אינן מובאות כאן, בכדי לא לסרבל, וגם – כדי שמי שהדברים מענינים אותו – שיחפש. לחיפוש עצמו יש ערך, של גילוי עצמי. בכל אופן זה קל – כותבים מילה לחיפוש באתר התנ"ך – והכל מוגש על מגש.)<br />במבט ראשון יש אוסף של התייחסויות לנשר, לדמותו החיצונית, לתכונותיו, ולהתנהגותו בטבע.<br />מבט שני מאפשר למיין את הדברים תחת כמה כותרות। המבט שלישי, שהוא המעניין אותנו כאן, מנסה לקשר בין מכלול ההתייחסויות, ולמצוא מהו הכיוון המסתמן מתוך המכלול כולו : מהו המסר המועבר אלינו, שבסיסו נעוץ בדמות הטבעית של הנשר, והצבעתו מכוונת אותנו אל על. </div><div dir="rtl" align="right">זו דרך הסמל.<br /><br /><strong>ה'מטען הסמלי' של הנשר (ע"פ המקורות):</strong><br /><strong>מראה חזותי:</strong> קרחת – עובדה בולטת וייחודית לנשר. - מעוררת דימוי של אבל.<br />גודל, אורך מוטת הכנפיים, מלאות הנוצות – עוף מרשים, ראוי לתואר מלכות.<br /><strong>תכונות מודגשות:</strong> עוצמה במעוף, עוצמה של טרף. – מעורר פחד וכבוד. מלך העופות.<br />מהירות מעוף, גובה הדאיה, מרחק הדאיה. - מעורר השתאות.<br /><strong>איפיונים נוספים:</strong> בונה קן לגוזלים בגובה רב. - אין שני לו.<br />נושא גוזליו על כנפיו. - מגן ונותן חסות.<br /><strong>ועוד:</strong> התחדשות הכוחות והנוצות - תופעה ייחודית.<br /><br /><strong>'דרך הסמל' של הנשר:<br /></strong>הנשר ראוי לתואר 'מלך העופות' בזכות תכונותיו ועוצמתו.<br />איזכור שמו ודמותו מעוררים מיניה וביה פחד וכבוד. אם אויבך מכונה 'נשר' – הישמר לנפשך.<br />במידה ותשלה עצמך כאילו כבשת את פסגת העולם, גבוה כקן נשרים – טעות בידך. ישנו כח שיוריד אותך אף משם.<br />אך לעומת זאת, אם אכן באמת קיימות בך תכונות הנשר – הרי שתוכל כמותו לחדש כוחותיך, ולהתגבר על המכשולים שבדרכך.<br />ואף, במידה וראוי אתה, בזכות מעשיך וכוונותיך – הרי שיגנו עליך, כמו נשר המגן על גוזליו.<br />האם ישנה כאן שניות, של חיובי ושלילי המשמשים בערבוביא ? – כן ולא. אכן, נפלאה מאיתנו הבנת 'דרך נשר בשמים', וגם אם נעמיק חקור לא נגיע לרומו של הנושא. (הנשר הוא אחד הפנים, המקיפים את כסא הכבוד, בחזיון המרכבה של יחזקאל). אך הטעם, אותו צברנו מההכרות עם הנשר – פתח את ליבנו (יותר מאשר את מוחנו) לקלוט את מיגוון המסרים שהועמדו בפנינו. לנשר קיום מורכב, רב פנים, בדומה לזה שלנו, בני אנוש. בתוך המורכבות ישנן גם מגמות סותרות, ועלינו לפלס את דרכנו דרכן.<br />מסרים אלו נגעו במהות קיומנו, איפשרו לנו לבחון את מעשינו ואת כוונותינו, ולהבחין בין דרך אמת לדרך כזב। (ניתן לפרט כאן, ולפרוט, אך מה יישאר אז לקורא כחוויה ?!)</div><div dir="rtl" align="right">תהליך הבנת דרך ההצבעה של סמל הנשר עורר בנו, לכל הפחות, הבנה קיומית פשוטה : כדאי להיות דומה באמת לנשר, ולא להיות בצד הנרדף על ידי הנשר.</div><div dir="rtl" align="right">תמונת הנשר באדיבות אייל ברטוב. תמונות נוספות ניתן לראות באתר <a href="http://www.eyalbartov.co.il/">http://www.eyalbartov.co.il/</a></div><div dir="ltr" align="right"><span class=""></span></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/3794432145134014740-887412631446721174?l=symbolpath.blogspot.com' alt='' /></div>מאיר חרמוןhttp://www.blogger.com/profile/09252513463393127769noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-3794432145134014740.post-80128641110921011132008-09-21T14:46:00.000-07:002008-10-30T03:32:35.196-07:00<a href="http://3.bp.blogspot.com/_B2FWvheMrcQ/SQmM0xwQ0hI/AAAAAAAAAAs/4tzcxbwI0rM/s1600-h/כיתה.jpg"><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5262892477895987730" style="FLOAT: left; MARGIN: 0px 10px 10px 0px; WIDTH: 259px; CURSOR: hand; HEIGHT: 184px" alt="" src="http://3.bp.blogspot.com/_B2FWvheMrcQ/SQmM0xwQ0hI/AAAAAAAAAAs/4tzcxbwI0rM/s320/%D7%9B%D7%99%D7%AA%D7%94.jpg" border="0" /></a><br /><div dir="rtl" align="right">מה עושה המחנך?<br />יושבים מולו תלמידים, שקועים בשלהם, עסוקים בכל מה שהתרבות השטחית מציעה להם השכם והערב. הוא, בתחושת שליחות כלשהיא, מנסה להביא בפניהם משהו שונה, אחר.<br />הרבה מסלולים קיימים, תחילתם נעוצה במציאות העכשווית של התלמידים, ואחריתם נוגעת באופנים שונים ובאפשרויות שונות של מימוש. המחנך שואף להביא בפניהם מסלולים ראויים, מנסה לכוון לכך שיממשו כיוונים של ערך, של ייעוד ומטרה. כדי שגם כשישתמשו בכל הכלים החומריים והארציים ביותר – יתקיים אף שם מימד של כבוד, של ערך, ושל איכות חברתית וסביבתית נאותה. הלא כך ? היש מחנך שונה מזאת ??<br />אך כיצד יפעל המחנך ? הרי הכוחות הפועלים על חניכיו – הם כוחות של המציאות החומרית והאינטרסנטית, של הדאגה לעצמי, של התרבות הצרכנית שאין לה גבול, של התחרות האינסופית להצלחה חיצונית, בתבנית הקיימת ב'עולם האמיתי' שמסביב. איך 'יתגבר' על אלה ?<br />אם לא היתה קיימת בעומק, במהות, אצל כל אדם באשר הוא, כמיהה בסיסית, מכוסה ככל שתהיה, לעליונות הרוח – לא היה סיכוי לפעולת המחנך. חד וחלק.זהו התנאי הראשוני.<br />אך, כפי שנאמר, כוחות המציאות פועלים כנגד כמיהה ראשונית זו, מכניעים אותה. זאת רואים בכל פינה : אצל תגרנים בשוק, אצל פוליטיקאים בכסאותיהם ובמסדרונות האקדמיה. כוחות המציאות חזקים – מושכים אל הארצי, מונעים ע"י ה'טבע האנושי'.<br />מהיכן תבוא הישועה ? מה יאפשר, ולו סיכוי קטן, של נביטת זרע של איכות ערכית-רוחנית, מבעד למסות הכבדות של החומריות ? ואף אז, מה יהווה חומר בעירה להמשך התהליך, מה יניע לכיוון מטרות האיכות ? מהי הדרך העומדת בפני המחנך ?<br />על המחנך להצליח לעקוף את כוחות ה'טבע האנושי' ההרגלי, ואת אופני החשיבה המציאותיים, ה'הגיוניים'. להגיע אל המהות הפנימית המכוסה. למשוך ולאתגר את גילוייה בתוך המציאות, ולהביא להנעה אל האידיאל הערכי, הרוחני.<br />דרך החינוך משתמשת תדיר באמצעים מוחשיים, חווייתיים, מחברת אל הרגש יותר מאשר משכנעת את השכל. מגיעה דרך הרגליים והבטן יותר מאשר באמצעות ההגיון. מטפחת כבוד כלפי המקורות התרבותיים הקדומים, יותר מאשר סגידה לאופנות המתחלפות. מבססת אופנים של שיתוף פעולה ואחווה, יותר מאשר רמיסת האחר והסביבה במירוץ למימוש הרצונות האישיים. מלמדת על צורות קיום וחשיבה שונים ומנוגדים, תוך טיפוח הכרעות ערכיות ביניהם.<br />זוהי בתמצית, במקבילות משיקות, דרך הסמל.</div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/3794432145134014740-8012864111092101113?l=symbolpath.blogspot.com' alt='' /></div>מאיר חרמוןhttp://www.blogger.com/profile/09252513463393127769noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-3794432145134014740.post-25910717900176465762008-09-07T05:14:00.000-07:002008-10-30T03:36:39.161-07:00<a href="http://1.bp.blogspot.com/_B2FWvheMrcQ/SQmODkmnCOI/AAAAAAAAAA0/OowKTomMpus/s1600-h/חלון.jpg"><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5262893831575505122" style="FLOAT: left; MARGIN: 0px 10px 10px 0px; WIDTH: 256px; CURSOR: hand; HEIGHT: 208px" alt="" src="http://1.bp.blogspot.com/_B2FWvheMrcQ/SQmODkmnCOI/AAAAAAAAAA0/OowKTomMpus/s320/%D7%97%D7%9C%D7%95%D7%9F.jpg" border="0" /></a><br /><div dir="rtl" align="right">דרך הסמל.<br />מהו תפקידו של הסמל בחיינו.<br />הכוונה לא רק לניתוח רעיוני-אקדמי-ספרותי, אלא בחינת מקומו הממשי של הסמל, ופעולתו עלינו, ועל הסובבים אותנו. כיוון שדרכו ניתן לראות מראות חדשים על עצמנו, ולהבין טוב יותר את המתרחש.<br />לכותרת 'דרך' יש משמעות כפולה:<br />א. להבין את דרכו של הסמל. ב. להתבונן סביב, דרך הסמל.<br />במובן הראשון יש מקום להבנות כוללות, לניתוחים ולתיאוריות. המשמעות השניה נותנת מקום לחקירה של סמל מסוים - לעצמו, או בתוך קונטקסט מקיף, כמו במיתוס - ומה ניתן להבין דרכו.<br />ברשימות שיבואו נעסוק בשתי הדרכים, בד בבד, בצורה שתפרה את שתי המשמעויות.<br />כהתחלה נשרטט את שדה הפעולה, ויסלחו חסידי הניתוחים הספרותיים וההגדרות המנתחות. שכן המגמה כאן היא רעיונית-רוחנית-חינוכית מעשית, ולא פילוסופית קרה. לכן יישען הבסיס על שדה רחב-היקף ורחב-משמעות, שמתוכו ניתן לראות ולעשות, ולא על הבחנות מגבילות ומפרידות, שמטרתן העיסוק הניתוחי לעצמו בלבד.<br />סמל, כפי שאנו רואים אותו, הוא אמצעי וכלי פעולה, הבא לקשר ולגשר. מצד אחד ישנו האדם המורכב, ומצד שני קיימת המציאות, על כל גווניה ואפשרויותיה. בכדי להדגיש ולקדם פן מסוים של המציאות עבור אדם בהקשר מסוים – יש צורך "לצבוע" קשר ספציפי זה בצבע שונה מהשאר. צורת הקשר אמורה למשוך את העין ואת הלב, בכדי שהאדם המדובר יבחין בה. בנוסף, היות ואנו מתיחסים לתחומים משמעותיים בחיי הרוח של האדם, הדברים כרוכים גם בהתגברות על כוחות, המפריעים ומתנגדים ליצירת הקשר המבוקש. הדברים יתבררו יותר בהמשך, אך ברמה הפשוטה – רעיון חדש יתקל על-פי-רוב בהתנגדות כל מערכת המרכיבים של המצב הרגיל, 'הישן והטוב'. בכדי להתגבר על כך יש צורך בשימוש באמצעים, וזהו מקום הסמל.<br />הסמל הוא האמצעי, הבא לחבר בין הרעיון הרוחני לבין האדם במצבו הנוכחי, בכדי לקדם אותו. -את המצב, ואת האדם.</div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/3794432145134014740-2591071790017646576?l=symbolpath.blogspot.com' alt='' /></div>מאיר חרמוןhttp://www.blogger.com/profile/09252513463393127769noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-3794432145134014740.post-22332853989259433972008-09-03T15:33:00.000-07:002008-10-07T16:32:30.277-07:00לפני שנצלול לתוך מלל, דוגמאות, הגדרות וויכוחים - נשרטט את קווי המיתאר לתחום בו נעסוק. גם מפני שהנושא רחב, ובהכרח יהיו עצים רבים, ולא תמיד ישאר מראה היער. גם מפני שללא ספק נאבד את הסבלנות, כי 'מתי נגיע כבר לעיקר' ?! אבל מה שיותר חשוב עבורי הוא, שרשימת הנושאים המובאת כאן תפקידה להעלות מייד שאלות ותהיות, שאני מקווה שאכן יגיעו אלי, ולא יאבדו בין הקלידים. ויותר מכך - שההכוונה של דרך ההתקדמות בתוך תחום 'דרך הסמל' - תבוא מתוך הענין המשותף שיווצר. כלומר, שסדר הנושאים שיועלו ייקבע מתוך דרישות הקהל.<br />אז, הנה תוכן הענינים ( רשימת נושאים ראשונית ):<br /><br />תפקיד הסמל. - בשביל מה בכלל צריך סמלים?<br />אולי עדיף עולם ללא הסמל?<br />למה הכוונה ב'סמל'? - האם נוכל להגדיר?<br />איך פועל הסמל עלינו?<br />מה מקומו בהתפתחות האישית, ביציבות החברה, בעושר התרבותי, ובאמונה הדתית?<br />סמל ורוחניות. - האם בעיקר שעשוע מילולי-שכלתני, או גם הנעה ממשית?<br />מה ההבדל בין 'סמליות', לבין 'דרך הסמל'?<br />האם ניתוח הסמל ומשמעותו מסתכם בעצם בניתוח ספרותי?<br />דוגמאות (במשקל).<br />איכות הסמל. - האם יש סמל 'טוב' וסמל 'רע'?<br />מעקב אחר שימושים מעשיים בסמל, ותוצאותיהם.<br />האם יש סכנה בשימוש בסמל?<br />שימוש 'סגור' בדרך הסמל, לעומת שימוש 'פתוח'.<br />האם המודרניות תחומה בשכליות וסיבתיות מדעית, או שיש מקום לחשיבה מיתית ורגשית?<br />האם יש מקום ל'תורת סמל'?<br /><br />דברנו על 'רשימת נושאים', ויצאה ערימת שאלות. ההבטחה היא שהרשימות באתר יהיו עם נקודה בסופן, ואת סימני השאלה יעמיד כל אחד לעצמו. שהרי, אם לא הובן עד עכשיו, צורת הדברים תהיה 'אקדמית', אך רוח הדברים תהיה של נגיעה בממשות, בשאלות המהותיות, המעסיקות את כולנו.<div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/3794432145134014740-2233285398925943397?l=symbolpath.blogspot.com' alt='' /></div>מאיר חרמוןhttp://www.blogger.com/profile/09252513463393127769noreply@blogger.com0